ארבעים ושלוש שנים לאחר המלחמה ההיא, ובזיכרון הלאומי הקולקטיבי נחרת קרב "החווה הסינית" של מלחמת יום כיפור כקרב הירואי שניהל גדוד 890 של חטיבת הצנחנים הסדירה.

את התהילה קטפו ה"אדומים". תילי תילים של מילים, כתבות, ראיונות, סרטים ותוכניות טלוויזיה פיארו את אותו קרב, שבו נכנס המג"ד יצחק מרדכי בראש חייליו לקרב עקוב מדם במתחם שנקרא במפת הקוד הצה"לי "אמיר", אך זכה לכינוי "החווה הסינית". השם המפורסם נבע מחוסר הבנה, שלא לומר בורות, של חיילי צה"ל שכבשו את סיני ב-1967. כאשר הגיעו למקום בו היתה חוות נסיונות חקלאית שהפעילו המצרים, הם מצאו משאבות מים מתוצרת יפן. הכתובות בשפה האסייתית נראו להם דווקא כסינית, ומכאן השתרש השם הלאה.

המיתוס של קרב החווה הסינית חדר עמוק מתחת לעור. עבור רבים בישראל, גדוד 890 של הצנחנים כבש את החווה הסינית שבה התבצר כח מצרי גדול וכך למעשה איפשר לטהר את הציר ולהעביר את  גשר הגלילים לקראת הצליחה לאפריקה.

אבל יש מעטים, רובם לוחמי חיל השריון, שיודעים שיומיים לפני גדוד 890 נכנס גדוד טנקים ל"חווה הסינית" ובקרב לחיים ולמוות, מטווחים של מטרים בודדים, הצליח הגדוד לכבוש את החווה ולהחזיק בה במשך שתי יממות ויותר.  לפי תיאור אלה, כשחיילי 890 הגיעו לאזור החווה הסינית הם עסקו יותר בפעולות פינוי וחילוץ לאחור של הפצועים שלהם שנתקלו במאות חיילים מצרים שעדיין שרצו במתחם, בעוד שהטנקים הישראליים ממשיכים להילחם בכוחות מצריים שזרמו מצפון לחווה לכיוון דרום אל לתוך המתחם. בניסיון נואש להגיע לציר "עכביש" כדי למנוע מצה"ל להעביר את גשר הגלילים לקו המים שעל התעלה.

אותם טנקים, שהחלו בקרב על טיהור החווה הסינית יומיים לפני הצנחנים, היו טנקי הפטון של גדוד 184, ששייכים לחטיבה 14 הסדירה שהחזיקה את קו התעלה עם פרוץ המלחמה. סמג"ד הגדוד באותם ימים היה בני טרן. היום תא"ל במילואים ותושב מודיעין. טרן לא ממש מתכוון לצאת למאבק יוקרה מול הצנחנים, אולי כי זו מלחמה אבודה מראש, אבל איכשהו הוא מבקש להחזיר לחייליו ולגדוד שלו קצת מכבודם ומזכויותיהם ההיסטוריות על קרב החווה הסינית.

בני, קרב החווה הסינית מזוהה אולי יותר מכל עם הצנחנים…

"נו אז מה? מישהו אומר שבאמת הם אלה כבשו את המתחם?"

כולם אומרים, המומחים, ספרי ההיסטוריה,  אז מה? אלה יחסי ציבור טובים שלהם?

"הצנחנים תמיד היו טובים יותר מהטנקיסטים ביחסי ציבור וידעו תמיד לקחת לעצמם את התהילה. בסופו של דבר הם בכלל לא נכנסו לחווה הסינית אלא הגיעו ממזרח ונתקלו כבר כמה קילומטרים לפני הכניסה לחווה באש והחלו לחלץ את עצמם לאחור".

ואיפה אתם הייתם אז?

"באותן שעות אנחנו, גדוד 184, החזקנו את המתחם כבר שתי יממות ובלמנו את המצרים שבאו מצפון. למעשה הצנחנים לא נכנסו בכלל לחווה הסינית אלא רק ניהלו קרב היחלצות עם נפגעים".

אז מה קרה בתודעה הציבורית?

"למעשה פימפמו את קרב החווה הסינית והצנחנים כל כך הרבה עד ששכחו או לא ידעו שגדוד 184 כבש ראשון את החווה הסינית יומיים לפני שהצנחנים בכלל הגיעו לגזרה מדרום סיני לאזור הקרבות".

נערכים לקרב

ב-15 לאוקטובר 1973, לאחר יום קרבות מוצלח שבו השמידה חטיבה 14 עשרות טנקים מצרים, טרן נזכר כי "כבר החלה לחלחל אצלנו תחושה של שינוי מגמה וההפתעה של תחילת המלחמה. התחושה הקשה מאד לאחר ההלם וכמות הנפגעים האדירה של הימים הראשונים החלה לדעוך. החלה אט אט להשתלט עלינו התחושה של 'הנה אנחנו מתאוששים מתחילים להשיג הצלחות'".

טרן (אז רב סרן) בתפקיד סגן מפקד הגדוד, עסק בעיקר בלחימה למרות שתפקידו היה בעיקר טיפול בדרגים הלוגיסטים, בדלק במזון, בפינוי פצועים ובתחמושת. "בכל זאת במלחמה הדברים האחרים נדחקים ואתה טנק לוחם לכל דבר. הקרבות היו אינטנסיביים ולא היה בכלל זמן לטפל בדברים הרגילים. אל תשכח שהגדוד שתפס את הקו בגזרה המרכזית של תעלת סואץ מול העיר איסמעיליה והאגם המר ומעוזי חיזיון, פורקן, מצמד ולקקן, ממש מול המקום שבו צה"ל היה אמור לחצות את התעלה לאפריקה".

הגזרה המרכזית היתה הגזרה החמה שאליה גם הזרימו המצרים את מירב כוחות הארמיה השניה שלהם, שחצתה את התעלה בלילה הראשון של המלחמה. תוך כדי התבהרות המצב עלה הצורך להשמיד את הכוחות המצריים שלאורך הציר המרכזי שבגזרה, הוא ציר "עכביש" שעליו אמורים היו לעבור חלקי גשר הגלילים, כדי שניתן יהיה להרכיבו על גדות התעלה ולבצע את הצליחה מבלי לספוג אש.

זה היה הרקע להחלטה שהחלה להתגלגל ב-15 לחודש, לשלוח את חטיבה 14 למשימה הלא פשוטה של לנקות את האזור מאוייב. בתוך הכח החטיבתי – שהיה אמור לנוע מדרום לצפון כדי לבלום את כוחות המצרים שזרמו מצפון לעבר אזור האגם המר – תוכנן לנוע גם גדוד 184 שהיה אמור בערך במחצית הדרך "לחתוך" ולפנות מזרחה ולכבוש את החווה הסינית כדי לייצב קו בלימה בחלקה הצפוני של החווה ולעצור את הטנקים של דיווזיה 16 המצרית שהגיעו מכיוון צפון.

לצורך המבצע קודמה חטיבת הטנקים 600 בפיקוד אל"מ טוביה רביב (גם הוא תושב מודיעין כיום) וחטיבה 14 עם גדוד 184 בתוכה יצאה מהגיזרה לטובת המבצע שנקרא בקוד הצה"לי "מבצע אבירי לב". ההתרעה המודיעינית לגבי החווה הסינית כפי שהופיעה בתדריך דיברה על כשבעים טנקים מצרים שנמצאים בחווה הסינית. "אבל", אומר טרן, "המג"ד אלמוג אמר לנו בתדריך ש'יהיה בסדר'. אלא שאז התברר לנו שהטנקים לא היו הבעיה אלא נשק הנ"ט – טילי הסאגר והקומנדו המצרי עם בזוקות וסאגרים ביד, הם היו המכשול הגדול יותר שלנו".

ביום שני, ה-15 באוקטובר, לקראת השקיעה היה הגדוד מוכן לתנועה בשיירה החטיבתית שהחלה לנוע. טרן: "היינו אמורים לנוע אחרי גדודו של עמרם מצנע ובשלב מסויים לפנות מזרחה לתוך החווה הסינית ולהתנתק מהשיירה החטיבתית".

דם, אש ותמרות עשן

למרות ארבעים ושלוש השנים שחלפו, לבני טרן אין בעיה לשחזר שוב את מה שקרה באותו לילה ולמחרת. "הזיכרון העמוק של האש, הצעקות, הפצועים וההרוגים נחרתו כל כך עמוק בתודעה שלי שכאילו זה קרה אתמול", הוא מסביר. "עם אור אחרון התחלנו בתנועה בתוך השיירה, היעד והמטרה היו ידועים לנו – זאת החווה הסינית. המשימה היתה ברורה והיא לבצע חסימה לכיוון צפון כדי לאפשר לכוחות האוגדה להתקדם לתעלת סואץ ולצלוח את התעלה לאפריקה.

הפעם אנחנו חייבים לנצח אני חושב לעצמי, צריך להראות להם. בראש עוברים לי עשרת הימים האחרונים של הקרבות, אלה ימים קשים ביותר, הגדוד התדלדל ונשחק, שאול שליו המג"ד האהוב שהייתי סגנו נהרג, כמות ההרוגים והפצועים עלתה יותר ויותר בכל יום אבל חשבתי לעצמי – הנה כמו עוף החול קמנו בכל פעם מחדש ולא הרמנו ידיים. 'גנבנו' אנשי מילואים למלא את המחסור בצוותים, 'סחבנו' טנקים שאיבדו את הפלוגות שלהם והסתובבו לבד בשטח. עשינו הכל כדי שלא לשבור את המסגרת הגדודית ולהמשיך להשאיר את הגדוד כמסגרת חיה ונושמת".

הדרך לחווה הסינית באותו הלילה היתה לא פשוטה. "אלמוג, המג"ד הקודם שחזר אלינו לאחר ששאול שליו נהרג, הוביל את הטור ואני כסגנו סגרתי את הטור בטנק האחרון. כך בשיירה ארוכה של 21 טנקים נענו בחול המדברי בדממת קשר וללא אורות לכיוון צפון לעבר החווה הסינית, גזרה שהכרתי כל כך טוב".

"למעשה נענו בתפר שבין שתי הארמיות המצריות שחצו לתוך סיני: הארמיה השניה והשלישית. התפר בין שתי הארמיות היתה החוליה החלשה במערך המצרי ונסענו בשקט, בלי אורות, כי לא רצינו להעיר את המצרים ששרצו בשטח. ירח לבן גדול עלה בשמיים והקל במקצת על הראיה. עמדתי בצריח המפקד חשוף לגמרי, עם הראש בחוץ כשאבק המדבר מכה בפנים בעצמה ואני בסך הכל חש בביטחון, למרות שאנחנו נעים אל הלא נודע ועומדים להיכנס לקרב נוראי בתוך שעה קלה".

"הרוח מעיפה אבק על פני שמקשה על הראיה. אני פוקד בקשר הפנים על לואיס נהג הטנק שלי 'תיצמד לטנק שלפנינו'. הרוח מכה בפני בעוז וריח חריף של סולר עולה בנחירי ממנוע הטנק. העייפות נוראה אבל הקפיצות בדיונות לא מאפרות להירדם והגוף כולו דרוך. לאחר כשעה של נסיעה בחולות המדבר, השטח מתעורר בבת אחת, קולות נפץ אדירים, התפוצצויות, אש, עשן ריח שרוף ודם. הקשר נפרץ בצרחות אימים של פצועים ובקשות חילוץ מטנקים שנפגעו, נתקלו בכח מצרי. כנראה נכנסנו למארב מצרי שהמתין לנו ואני מבין שזהו זה – הקרב מתחיל.

"טור הטנקים שאני סוגר אותו כמאסף נעצר, אני קורא בקשר למג"ד אלמוג '10 כאן 11, למה עצרת?'. 'לא עצרתי', הוא עונה לי. 'אני ממשיך בתנועה צפונה, תמשיך אחרי'. הוא פוקד עלי ואני מבין שבעצם טור הטנקים הגדודי נותק לשני חלקים, כשכמה טנקים במרכז הטור נפגעו ועצרו את הטנקים שאחריהם.  הטנק שלפני נפגע ועולה באש. אני פוקד בצרחות על הנהג לואיס 'סע לאחור מהר', מחשש שהטנק הבוער יתפוצץ. לואיס לא שומע ואני צורח שוב. עכשיו הוא שומע הטנק מזנק אחורנית ומתדרדר לתעלה בצד הכביש כשהוא נטוי על צידו.

"המג"ד אלמוג לוחץ עלי בקשר להגיע אליו מהר, 'אני כבר בתוך החווה הסינית עם ארבעה טנקים צריך אותך פה דחוף' הוא צועק בקשר, אני פוקד על לואיס להוציא אותנו מהתעלה ומהר. לואיס לוחץ על הגז, המנוע מתאמץ בצרחה אדירה והטנק נחלץ לבסוף מהתעלה. אנחנו דוהרים קדימה אני מתעלם מקריאות לשלוח את התאג"ד למרות שיש הרבה נפגעים המשימה היא לחדור לחווה הסינית ולחבור מהר למג"ד. לפתע פנס מנצנץ בצד הדרך אני עוצר ולטנק קופץ גיורא טיקוצ'ינסקי, מ"פ בגדוד שמספר שהטנק שלו נפגע והוא עף החוצה.

"גיורא מצטרף לצוות מולנו ומבחין בטנקים מצרים ומתחיל לכוון את התותחן לירי, התותחן יורה תוך כדי נסיעה ופוגע בטנקים המצריים. לבסוף אחרי עשרים דקות אני מזהה את הטנקים של המג"ד אלמוג ומגיע אליו. אנחנו בעיבורה של החווה הסינית ומסביב קרב אימים. כולם יורים כמטורפים לכל עבר, כשאותנו מקיפים עשרות טנקים מצרים. לאור הירח אני מזהה את בנייני המשאבות הגדולים. אנחנו מצליחים לפגוע בטנקים שנדלקים, חלקם נסוגים והכח נערך להגנה כלפי צפון כי משם זורמים טנקים מצרים כל הזמן לעבר החווה הסינית. חייבים לבלום אותם, אחרת יגיעו לכביש ויחסמו את מעבר הכח שלנו לכיוון התעלה לצליחה הצפויה, אני חושב וממשיך לירות…

"האש מתגברת ואני מרגיש יובש בפה. מחפש סיגריה אבל נזכר שקופסת הסיגריות שלי נפלה ואני לא מעיז לצאת החוצה מהטנק אפילו כדי להשתין. בחוץ אש תופת, מסביב השטח שורץ בחיילים מצריים, חיילי חי"ר שמתרוצצים ממש בין הטנקים שלנו. אנחנו יורים על טנקים מצרים מטווחים קצרים של עשרה מטרים ואולי פחות. זה נראה ממש כמו בקרב שליפות אקדחים מסרטי המערב הפרוע. אני חושב תוך כדי הירי ש'מכאן אני לא יוצא חי'. ולמרות שאני אדם חילוני לגמרי בשלב מסויים אני מנסה לגייס אמצעי נוסף להגנתי ופשוט מתחיל להתפלל לאלוהים, כי מה יש לי להפסיד כבר חוץ מאת החיים?".

"גדוד צנחנים אחד לא יספיק"

למחרת, בשעות הערב המוקדמות, בעוד בני טרן והטנקים שלו ממשיכים להילחם בעוד ועוד טנקים מצרים שזרמו לכיוון החווה הסינית. אז הגיעו שני אוטובוסים לאזור החולות שממזרח לחווה הסינית. על האוטובוסים היו עשרות חיילי צנחנים ששהו עד אז בדרום סיני והוקפצו לצורך טיהור של מה שנשאר מהחווה הסינית.

באותה צומת חולית, במרחק של כשמונה קילומטרים מזרחית לחווה הסינית, חנה אותה שעה כח של חטיבה 460 של בית הספר לשיריון שהורכב מצוערי קורס קצינים וכותב שורות אלו ביניהם. מהאוטובוס ירד קצין בדרגת סא"ל, ניגש אלי ושאל "אתה יודע איך מגיעים למתחם אמיר?" לא הכרתי אותו ועניתי בשאלה "מי אתם?" . "אני סמח"ט חטיבת הצנחנים אמנון ליפקין. אני פה עם גדוד 890. תדרך אותו איך מגיעים לאמיר".

"אמיר", כזכור, היא החווה הסינית במפת הקוד הצה"לית "סיריוס".  נתתי לאמנון ליפקין מפה והראיתי לו את מתחם "אמיר" שהיה מוקף בעיגול סגול. "איזה כוחות אוייב יש שם?", שאל ליפקין. אמרתי לו שממה שאני יודע, יש שם הרבה מאד נ.ט, טנקים וחיילי קומנדו והערתי כדרך אגב: "לא בטוח שגדוד צנחנים אחד יספיק". "אל תדאג חייל, יהיה בסדר", הוא קבע נחרצות והתרחק מהמקום.

כעבור עשר שעות, לאחר הליכה רגלית מפרכת נכנסו צנחני 890 למארב מצרי בפאתי החווה הסינית. עשרות חיילים נפגעו מהאש העזה. הצרחות בקשר היו נוראיות והטנקים של חטיבה 460 ואני ביניהם רצנו לחלצם, בעוד הטנקים של גדוד 184 ממשיכים לבלום מזה שתי יממות את המצרים שהמשיכו לנסות מכיוון צפון לכבוש חזרה את החווה הסינית. 

סוף דבר

בני טרן יצא בחיים מהחווה הסינית ומהמלחמה, המשיך לשרת והשתחרר בדרגת תת אלוף.  גם אמנון ליפקין יצא חי מהמלחמה, אבל 80 מחיילי גדוד 184 נהרגו בקרבות מלחמת יום כיפור.

למרות האבידות הכבדות גדוד 184 המשיך להילחם, צירף אנשי מילואים וצבר עוד ועוד טנקים כשירים שהצטרפו לטרן ולאלמוג. הגדוד חצה את התעלה לאפריקה, נלחם עד תום הקרבות, וזכה להישג יוצא דופן כשסיים את הקרבות כגדוד המעוטר ביותר בצל"שים ועיטורים בצה"ל, כשחייליו וקציניו זכו בלא פחות מ- 23 עיטורים וצל"שים. והחווה הסינית? הצנחנים המשיכו לטפח את המיתוס שהם כבשו את החווה הסינית. כך לפחות הציבור חושב. תשאלו את לוחמי גדוד הטנקים 184, הם חושבים אחרת לגמרי.

בתמונה בני טירן. צילום אינגריד מולר