מיד לאחר חגי תשרי המתקרבים יצויינו שישים שנה לקרב המפורסם במיתלה – אחד הקרבות שהפכו לחלק מהאתוס על גבורת חיילי צה"ל ודבקותם במטרה. המשמעות של "שישים שנה אחרי" היא פשוטה – אין היום הרבה אנשים חיים שיכולים להגיד כי השתתפו במלחמת קדש.
במרחק כמה עשרות מטרים מקניון עזריאלי במודיעין מתגורר אחד מאותם חיילים שביצעו את הצניחה המפורסמת ולחמו בקרבות הקשים בסיני. מעבר לסיפור הקרב, מאפשרים לנו תולדות חייו של יגאל ליפשיץ בן השמונים הצצה מסקרנת אל המדינה שהייתה כאן פעם. מחגיגות הקמת המדינה ברחובות תל אביב כילד, דרך ההסתננות לפטרה והלחימה עם מאיר הר ציון, הקמת הצריף של בן גוריון ועד לסוגיית טוהר הנשק והירי בחיילים המצרים שנסוגו יחפים ולא חמושים.
אחרי לצנחנים
סיפורה של משפחת ליפשיץ בישראל מתחיל עם עלייתם לארץ של הוריו בשנת 1917, לאחר שעזבו את אוקראינה ובחרו להגר לישראל. "באותה תקופה היו פוגרומים באותו איזור והגיעו אל הקהילה היהודית שם פעילים יהודיים שניסו לשכנע אותם להגר", הוא מספר. "היו שתי אפשרויות – ישראל או ארצות הברית. סבא שלי, שהיה אחד הרבנים הידועים באוקראינה מחסידות סאטמר, סירב לעזוב את הקהילה שלו. אבי ואמי ועוד קבוצת צעירים גזרו את הפאיות והזקנים ועזבו באישון לילה. כשהגיעו לישראל הם עבדו בסלילת כבישים בגליל, היו בגדוד העבודה של טרומפלדור וממקימי הקיבוץ תל יוסף. אחר כך בן גוריון שכנע את אבא שלי להתגייס לצבא הבריטי כדי ללמוד את מקצועות הבנייה. זה די אירוני, אבל בשירות הצבאי אני פיצצתי ארבע מצודות בריטיות בגבול עם ירדן שאבא שלי בנה בשירות בצבא הבריטי".
ליפשיץ, שלמרות גילו המתקדם הוא צלול לחלוטין ומפגין זיכרון פנומנלי, נולד וגדל בשכונת הרכבת בתל אביב, שם גם חגג את הקמת המדינה: "יצאנו לרחובות. הייתה שמחה אדירה, צעקות והשתוללויות". מיד לאחר מכן החלה מלחמת השחרור, בה ליפשיץ וחבריו הצעירים ייעו לכוחות הנלחמים בשכונות שסבבו את תל אביב. "עזרנו להעביר תחמושת באזור תל גיבורים, איפה שהיום נמצאת חולון. עברנו בין העמדות וחבר שלי נפצע ואיבד עין".
בשנת 1956 ליפשיץ התגייס לחטיבת הצנחנים, בעקבות אחיו הבכור ששירת אף הוא בחטיבה ונפצע באחת מפעולות התגמול. בימינו, כשלכל אם יש את מספר הטלפון של המפקד של בנה החייל, מסקרן להתבונן כיצד נראתה הטירונות הקרבית באותם ימים. "אני מסתכל על התקופה ההיא ממבט של היום ורואה דברים בלתי נסבלים", הוא מספר. "היינו עושים מסעות של מאה קילומטר בלי מים. זאת הייתה תקופה נוראית של 'משמעת מים' ואם היו תופסים אותך שותה היית סופג עונש חמור. היינו מקבלים עונשים כמו לסחוב מצבר על הכתף למשך יומיים. היינו מקבלים סטירות מהמפקדים אם פישלנו. זה היה הצבא של אז. קיבלנו את זה ברוח טובה ושלום על ישראל. היו אימונים מאוד קשים, לפעמים לא היינו מתקלחים במשך שבועיים. היה לנו כלל – לובשים את התחתונים והגרביים במשך שבוע ואז הופכים אותם וממשיכים ככה לעוד שבוע".
שלום ליחידה 101
בצה"ל של אותם ימים החוקים היו גמישים למדי. "בתור קצין בשנת 1957 עשינו כל מיני דברים שהיום כבר לא עושים", הוא נזכר. "היה לילה אחד שהחלטנו שאנחנו הולכים לטייל בחברון, שאז הייתה בשליטה של הירדנים. עד היום אני לא מאמין שעשינו את זה. הקצין שיזם את הטיול מכחיש שזה קרה כשאנחנו נפגשים בכנסים של החטיבה. בפעם אחרת החלטנו שאנחנו חוצים את הגבול הירדני ומבקרים בפטרה. הלכנו וחזרנו תוך לילה אחד. חברים שלי שעשו את זה גם נתקלו בחיילי הליגיון הירדני על גמלים, שירו בהם והרגו שניים מהחטיבה שלנו. אחרי המקרה הזה הגיעה פקודה מפורשת מהפיקוד העליון שאסור לעשות דברים כאלה יותר. הצנחנים של אז היו מן גוף נפרד. אריק שרון, שהיה המח"ט, לא ממש שאל את שר הביטחון או הרמטכ"ל מה לעשות".
לאחר הטירונות מוזגו הגדוד של ליפשיץ ויחידה 101 המיתולוגית (שפורקה) וליפשיץ השתתף במסגרת זו בפעולות התגמול שקדמו למבצע קדש. "היינו צעירים אז לא שמו אותנו בקו הראשון", הוא אומר. "התפקיד שלנו היה לסחוב את חומרי הנפץ. זה היה מאוד מסוכן. היינו פורצים עם כולם, ממקמים את חומרי הנפץ ומפוצצים את המצודות הבריטיות".
ידענו שנצנח קרבית
מבצע קדש תפס את ליפשיץ וחבריו בזמן אימונים, ממש כאן במודיעין של היום, באזור גבעת ברפיליה. "היינו באימון פלוגה כשהגיע שליח על אופנוע ומסר הודעה למפקד הפלוגה, שמאוחר יותר נהרג במיתלה. ההוראה הייתה לחזור בדחיפות לבסיס שלנו בתל נוף. אנחנו החיילים חשבנו שיביאו משאיות לקחת אותנו, אבל בסוף היינו צריכים לחזור את כל הדרך הזאת במסע רגלי. כשהגענו לבסיס ראינו תחושת בהילות גדולה והמשטרה הצבאית סגרה את המקום ושמרה על הגדרות, מהן נהגנו לחמוק מהבסיס לבלות ברחובות הסמוכה. בערב הודיעו לנו שיוצאים למלחמה מול המצרים ושנכתוב מכתבים הביתה למשפחות. אמרו לנו 'עשרים אחוז ממכם לא ישובו מהקרב הזה'".
מה מרגיש בחור בן 18 כשאומרים לו כזה דבר?
"זה קשה, היה מאוד קשה. אני זוכר שראיתי חיילים נעמדים לבד בצד, לא רוצים לדבר. מפנימים את מה שעומד לקרות. אני הייתי חסין יותר. אמי נפטרה כשהייתי ילד, אבא שלי עזב אותנו והיה עסוק בבניית הנגב בעקבות בן גוריון. אבא שלי היה מנהל בסולל בונה ובעצם הוא זה שבנה את הצריף של בן גוריון. אני זוכר שהייתי איתו בטקס חנוכת הצריף ושתיתי תה חם עם בן גוריון ועם פולה. אחרי שאבא ירד לנגב נשארנו ארבעה אחים לבד, כשאני הצעיר, וככה גדלתי למעשה".
בוא נחזור לרגעים שלפני פרוץ המלחמה…
"באותם רגעים לפני היציאה לקרב אני זוכר שגם הייתה שמחה. ידענו שנקבל רקע אדום לכנפי הצניחה, על הצניחה הקרבית".
הסיפור של יהודה קן דרור
לאחר יומיים של הכנות עלו ליפשיץ וחבריו על המטוס בדרך למדבר סיני. "היינו בערך 320 חיילים על 16 מטוסים, כשהמטרה הייתה לתפוס את מיצרי המיתלה ולא לאפשר הגעת תגבורת מצרית לאזור. צנחנו בשעת השקיעה, ממש באור אחרון. פחדנו שיירו עלינו כשאנחנו באוויר, אבל בסוף הכל היה שקט. תפסנו את המיצרים והתבצרנו ובזה בעצם הייתה אמורה להיגמר המשימה שלנו".
ומה קרה אז?
"פתאום אריק שרון ומוטה גור החליטו שאנחנו נכנסים עד לכיוון סואץ. מה פתאום נכנסים, מי נתן את הפקודה? שרון החליט. הוא הטיל על מוטה גור וחיילי הנח"ל להגיע עד לסואץ. לא היה מודיעין כמו שצריך והם אכלו אותה טוב. הכוח נותק והיו הרבה הרוגים ופצועים. הודיעו לנו שאנחנו צריכים לחלץ אותם לפני שיהיה פה אסון גדול".
חיילי גדוד 890 של ליפשיץ יצאו לדרך לכיוון הכוח המנותק, כשבראש מובילים חיילי סיירת הצנחנים. "אנחנו איגפנו דרך ההרים כדי לכתר את המצרים ולמנוע הגעת תגבורת. לא היה ברור לנו איפה המצרים נמצאים ומאין הם יורים עלינו. היו להם שם תעלות ומנהרות. החליטו אז שכדי להבין מאין המצרים יורים, ישלחו בחור שהכרתי מהילדות שייסע קדימה עם ג'יפ וכאשר המצרים יירו עליו נוכל לראות אותם. הוא באמת עלה על הג'יפ, נסע לתוך השטח הזה והמצרים פתחו באש. אז הבנו איפה הם נמצאים. הבחור שהכרתי נהרג. אני זוכר שכיסינו בשמיכות את שורת ההרוגים וראיתי את הגופה שלו. זה היה רגע נורא. בסופו של דבר כבשנו את המוצבים המצרים, אבל במחיר של 17 הרוגים ועשרים פצועים. המ"פ שלי וסגנו נהרגו שם. זאת הייתה לחימה מאוד קשה, אבל לפחות חילצנו את הכוח שנתקע שם. במקום אחר ובזמן אחר, אריק שרון היה מקבל משפט צבאי על מה שעשה שם".
הבחור עליו מדבר ליפשיץ הוא יהודה קן דרור, שמעשהו זה זיכה אותו בעיטור הגבוה ביותר בצה"ל – עיטור הגבורה.
לאחר ההתאוששות מהקרב במיתלה קיבלו מפקדי החטיבה הודעה להמשיך הלאה לתוך המדבר ולסייע לכוחות צה"ל המתקשים להתקדם לכיוון שארם א-שייח. ליפשיץ: "עלינו על משאיות אזרחיות שהופקעו לצורך המלחמה, נסענו עד לא-טור וכבשנו אותה בלי בעיות ומשם המשכנו לכיוון שארם".
"לירות בכל חייל מצרי"
לפני מספר שנים התפרסמו בכלי תקשורת מצריים סיפורים אודות מעשי הרג שביצעו באותם ימים חיילי צה"ל בשבויים מצריים. בפעם הראשונה מזה עשרות שנים מספר ליפשיץ על מה שאירע שם, מנקודת המבט של חייל ישראלי: "הודיעו לנו להמשיך לכיוון שארם א-שייך ובדרך לשם כבר ראינו אלפי חיילים מצריים נסוגים. הם ברחו לכיוון מצרים, בלי נעליים ובלי נשק. מרימים ידיים ורצים. מי שברח רחוק, רדפו אחריו וירו בו. הרגנו מאות מהם. הפקודות היו לירות בכל חייל מצרי. אני זוכר מחזות לא נעימים כמו סמל המוביל שמונה שבויים מצריים, מתקדם איתם הלאה ופתאום שמענו יריות. מילאנו פקודות, לא חשבנו מעבר לכך. אני זוכר את אחד המפקדים על זחל"ם עם מכונת ירייה קוצר בהם. אחר כך לא ישנו בלילות. זה לא פשוט. אף פעם לא דיברנו על זה. עד היום זה נשאר משהו שלא מדברים עליו, אפילו לילדים שלי לא סיפרתי על זה. אני זוכר שאחרי שזה התפרסם בתקשורת המצרית נפגשנו בכנס חטיבה ואחד מהחבר'ה אמר שהוא מוכן לנסוע למצרים ולספר על מה שקרה. שכנעו אותו שלא לעשות את זה. היו שם דברים באמת קשים, אבל זאת הייתה התקופה אז. תחילת צה"ל, הנסיבות והגישה שהחדירו לנו בטירונות. הכל הוליד את זה".
לאחר מבצע קדש, שבסיומו בילו ליפשיץ וחבריו שמונה חודשים כשהם מבודדים על האי סנפיר שמול חופי שארם א-שייך בחששות מפלישה סעודית, המשיך ליפשיץ לשרת והשתחרר משירות סדיר כמפקד פלוגה. ממילואים השתחרר רק בגיל 56, לאחר שהספיק להשתתף בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ואפילו במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982.
כמי שחווה את אותם ימים בהם "לא היה דבר כזה טוהר הנשק" כדבריו, לליפשיץ יש דעה ברורה על הסוגיה שצצה מחדש בעקבות פרשת אלאור אזריה: "אם הייתי שם כמג"ד, הייתי שופט את עזריה באותו יום, מכניס אותו למאסר לכמה חודשים וסוגר את הסיפור. בעיני הוא לא גיבור. לדעתי הוא חייל שלא מבין מה זה להיות חייל. זה לא התפקיד שלו להחליט מה לעשות. יש מפקדים בשטח. ואם באמת הייתה שם חגורת נפץ כמו שהוא טוען שחשש, מה היה קורה אם היה פוגע בה?".
אתה יכול לדמיין את השירות הצבאי שלך עם התקשורת של היום?
"עם תקשורת כמו של היום, חצי עד שלושה רבעים מכל המפקדים שלנו היו יושבים בבתי סוהר. אז עשו דברים בצורה אחרת. היום זה היה נגמר בבית דין צבאי".
כשאתה נזכר בימים של תחילת המדינה ומסתכל על מה שקורה פה כיום, זה מה שדמיינתם?
"לא, זה ממש לא מה שתיכננו. היריבות כיום בין הימין והשמאל, דתיים וחילוניים וכל זה, לא האמנתי שככה זה יהיה. בתקופה שלנו היה את ההגנה והאצ"ל שהיו יריבים והיו מריבות, אבל בסופו של דבר שיתפו פעולה למען המטרה. אני רואה את הנוער משתולל ברחובות העיר בלילות. בזמננו היינו הולכים לתנועות נוער. אני מרצה בבתי ספר במודיעין ורואה שהם לא יודעים כלום על מה שקרה פה. זה כואב. המדינה שלנו, איך שהיא קמה, זה סוג של נס".
הקרב על המיתלה
מה שהחל כהכנסת "סיור אלים" לתוך המעבר המדברי הפך במהירות לקרב שהסתבך וגבה עשרות קורבנות
קרב המיתלה היה קרב בין חטיבת הצנחנים לבין כוחות של צבא מצרים, שנערך במהלך מבצע קדש בסוף אוקטובר 1956 במעבר אל-חיטאן שבמערב סיני ובסמוך לו. בקרב זה (שיש הטוענים כי לא היה בו כל צורך מבצעי) נהרגו 38 לוחמים מחטיבת הצנחנים ועוד ארבעה לוחמים מתו מפצעיהם מאוחר יותר. בצד המצרי נהרגו כ-260 חיילים.
קרב המיתלה התקבע במורשת הקרב של צה"ל כמופת של גבורה, הקרבה ודבקות במטרה, וככזה שימש לחינוך של דורות רבים של לוחמים, לדבוק בערכים הצבאיים האלה. אולם הנחיצות המבצעית של הקרב הוטלה בספק מיד עם סיום המלחמה, ועל כך ספג היוזם של הקרב, מפקד חטיבת הצנחנים אריאל שרון, ביקורת קשה ממפקדיו.
תחילתו של המהלך הייתה בחודש יולי 1956, אז הודיע נשיא מצרים נאצר על הלאמת תעלת סואץ מידי הבריטים והצרפתים. המעצמות שחששו לגורל האינטרסים הכלכלים שלהן באזור, חברו אל ישראל לברית, כאשר על פי ההסכם ישראל תבצע מהלך צבאי בסיני שיהיה מוגבל בהיקפו, ושייראה כפעולת תגמול שגרתית. מטרת המהלך הייתה לגרור את מצרים לתגובה צבאית, שתגרור את תגובתן של בריטניה וצרפת ותשיב בסופו של דבר לשליטתן את התעלה.
הפעולה שנבחרה הייתה הצנחת חיילי הצנחנים בסמוך למעבר המיתלה. גדוד 890, בפיקודו של רפאל איתן, ביצע את הצניחה הקרבית הראשונה של צה"ל, התמקם בעמדות שנקבעו לו והמתין לבואו של יתר הכוח שהגיע על גבי זחל"מים. בעקבות מידע מודיעיני לא מדוייק והגעת תגבורות מצריות, והתעלמות של שרון מהפקודות שקיבל, נקלע הכוח ללחימה מול צבא מצרים שעלתה במספר רב של הרוגים.
עיקר המחלוקת נסוב על הסיבה להכניס לתוך המעבר עצמו את הכוח שהסתבך בקרב. אחד הציטוטים הזכורים מהאירוע הוא בקשתו של המח"ט שרון להכניס לתוך הואדי כו"ח בסד"כ של גדוד. משסורב (על-ידי אלוף הפיקוד אסף שמחוני), ביקש להכניס לתוך המיתלה "סיור אלים". בקשתו זו התקבלה, אך סד"כ החיילים שנכנסו פנימה היה גדול הרבה יותר מ"סיור".
הקרב הפך לאחד מסיפורי הגבורה הבולטים של צה"ל ועשרה מחיילי הגדוד עוטרו בעקבותיו.
צילום פרטי
