ממרחק של עשרות שנים אני זוכר בצלילות רק מורה אחת, שהתבלטה על פני כל האחרים. רחל, המורה לאנגלית (שהיתה בכלל ממוצא רוסי ואף בעלת שאריות מבטא כזה). רחל לימדה אותנו אנגלית באופן רגיל ולהשגים סבירים, ובכל זאת רק אותה אני זוכר לטובה ובאהבה, למעלה משלושים שנה אחרי שיצאתי מכיתתה. למה?

ה"מורה לחיים" שלי היתה פשוט נחמדה. זה הכל. היא כמובן העבירה את החומר כמו שצריך, אבל בעיקר היתה חייכנית ונעימה וטובת סבר, ואף פעם לא התנשאה עלינו ולא צעקה – אפילו כשהפרענו. והיא עשתה זאת יום יום, שנה שנה, באופן כזה שאי אפשר היה שלא לאהוב אותה בחזרה. ולהעריך אותה, ולהינות מזיווה וטובה. גם מבעד לעיני תלמיד שאינו בוחל בהפרעות פה ושם.

כששאלתי את בתי, בסוף השנה הקודמת, "איך המנהלת החדשה?", היא זכרה את מה שאמרה זו בתחילת שנת הלימודים: "שבסוף כל יום אפשר לעבור אצלה במשרד ולהגיד לה שלום". אחר כך התברר שהמנהלת הזו גם עומדת (כמעט) כל יום בשער ומברכת את התלמידים  ב"בוקר טוב".

יחסי אנוש זה דבר חשוב בחיים. אבל בשלב הלימודים הראשוני הוא קריטי. יש מספיק זמן ללמוד באוניברסיטה ממורה חמור סבר שאתה לא חבר שלו. ב-12 השנים הראשונות, בלי זה אין כלום. ומה שנרכש – לא שווה הרבה.