כל הכבוד לירדן ג'רבי שהצילה את כולנו משעמום אחד ארוך שהוא מנת חלקה של עונת המלפפונים בתקשורת. באמת שאפו על רוח הקרב שהפגינה ועל זה שהעניקה את המדליה לכל עם ישראל שחצי ממנו בערך נמצא מעבר לים.
האמת היא שמאז כיבוש החרמון או שחרור הכותל אני לא זוכר תשומת לב לאומית כזאת לארוע כלשהו. כמו שאמרנו כל הכבוד, ויש הרבה כבוד לירדן ג'רבי אבל רבאק בואו ניכנס לפרופורציות, מדובר במדליית ארד בג'ודו לא בהמצאת הפניצילין או האנטיביוטיקה ואפילו לא וייז.
זו כנראה הפרובינציאליות שלנו ורגשי הנחיתות שיש לנו מול אומות גדולות מאתנו עשרות מונים. איך אמרו פעם: שהגויים יזיעו ואנחנו נעבוד עם הראש.
גילוי נאות: הזלתי דמעה כשצפיתי בקרב של ירדן ג'רבי מול היריבה היפנית. בכל זאת יפן עם כל מה שהיא מייצגת מבחינת משמעת ברזל והקפדה על הפרטים הקטנים וירדן מנתניה עם החוצפה הישראלית והתעוזה ניצחה ועלתה לפודיום. השיא היה כאשר כמעט אינסטיקטיבית הפעולה הראשונה שלה הייתה להצביע על הדגל הלאומי שלנו שהיה תפור על בגד הג'ודו שלה. רוצה לומר: המדליה הזו מוקדשת כולה למדינה ואזרחיה. התמונה הזו אינה שונה מלוחם צה"ל שנפצע קשה ובעודו על האלונקה בדרך לחדר הניתוח מה שחשוב לו זה להתעטף בדגל המדינה.
תמונות כאלה לא רואים באף מדינה וגם לא בכאלה שזוכים במדליה מוזהבת. זה באמת מה שמייחד אותנו ומבדיל אותנו משאר העמים.
לאן כל הדברים הנפלאים האלה נעלמים בחיי היומיום שלנו. למה כל כך קשה כאן בכל תחומי החיים? מדוע שלא נזכה כולנו יום יום במדליה יום אחרי יום בחיים איכותיים יותר, עם יותר חמלה ואהבה איש לרעהו. עם מערכת בריאות, חינוך, משטרה, רווחה, משפט טובה יותר.
מדוע אנחנו צריכים מדליות או טילים שיתעופפו מעל הראש כדי להיות נחמדים ומאוחדים אחד עם השני?
איזה רגש מופעל אצלנו כאשר צעירה מקסימה מנתניה מצליחה להפיל על המזרן בריו צעירה יפנית שגורם לכולנו לחבק עצים מרוב אהבה?
פרס נובל למי שימצא את הגן הזה שיכול לגרום לנו להתקרב איש לחברו ולא כדי לחבוט בפניו.
