מלי אליאך נולדה בירושלים. היא הבת השלישית במשפחה חרדית ליטאית עם עשרה ילדים, והיום בת 31 ותושבת מודיעין. כשאני מגיע לראיין אותה אני פוגש צעירה חילונית וחייכנית. "התחתנתי בגיל 19 שזה מוקדם יחסית לחברה הליטאית. הייתי ילדה בעייתית. דיברתי עם גברים, למשל, דבר שאסור לעשות שם, והוריי היו מקבלים טלפונים. לא אהבתי מסגרות ומשמעת. עשיתי קצת בעיות. אצל החרדים מסתכלים בעיקר על מה יעשו ומה יגידו ומעדיפים לשחרר ילד בעייתי כמה שיותר מהר. בחברה החרדית הגבר אחראי לאישה. יש מגזרים שבהם זה יותר או פחות קיצוני והיום לנשים יש יותר כוח ויותר אמירה בדברים מסוימים, בעיקרון הגבר מחליט ואחראי ולכן הוריי החליטו לחתן אותי ולהעביר את האחריות עלי הלאה."

סימן באדום

עם מי שהפך לימים לבעלה נפגשה מלי בשידוך. בניגוד לחלק מהחסידויות, בחברה הליטאית שמורה לכלה המיועדת זכות הסירוב. הפגישה ראשונה הייתה בבית מלון, במקום שיש בו עוד אנשים. אבא שלי ליווה אותי, קבענו מראש, כולל איזו עניבה ילבש כדי שנדע לזהות. מה שתפס אותי הייתה העניבה האדומה. זה צבע אסור אצל החרדים. היה בזה משהו אחר, משהו של דווקא, ואמרתי לעצמי שזה יכול להיות מעניין. בעלי טיפוס שקט וקצת ביישן שמדבר רק כשיש לו מה לומר. הוא ישב מולי ומצאתי את עצמי יושבת שעה ולא סותמת את הפה. כשחזרנו הביתה אמרתי להורי שאין לי מושג מה הם רוצים מהחיים שלי. במשפחה שלנו יש כלל שלא פוסלים אחרי פגישה ראשונה. הולכים לפגישה שנייה ואז מחליטים. גם הפגישה שנייה הייתה במלון. הגעתי בבגד חגיגי שתפרתי בעצמי. הייתי חצי חולה, עם חום, וזו הייתה פגישה צולעת אבל סבבה.

מלי אליאך. "כיום זה הכי חשוב לי. החופש, העצמאות, מבחינתי זה הבסיס של הכול. "

בפגישה השלישית כבר טיילנו באזור גן הוורדים ארבע או חמש שעות. ההורים רצו להרוג אותנו. התחלנו לדבר על מוזיקה. שנינו הקשבנו למוזיקה האחרת. מצאנו את עצמנו גולשים למקומות האלה. היינו אז חרדים באמת אבל עם אותו סגנון בעייתי. בסוף הפגישה השלישית לא מציעים עדיין נישואין, אבל בסוף הפגישה הוא אמר שמבחינתו "זה בסדר". עניתי שזה קצת מהר בשבילי ואני צריכה עוד זמן. קבענו לבד פגישה רביעית בפארק הלאומי ברמת גן. היינו יחד מהבוקר עד הצהריים ודיברנו המון, כשהפגישה נגמרה סיכמנו להתארס. היום זה נשמע לי מוזר. לא הכרתי בכלל את הבנאדם, אבל במושגים של אז זה היה סבבה. התקשרתי לאימא שלי להגיד שסגרנו. אמרתי לה שמגיע לי מזל טוב והיא אמרה שמזל טוב אומרים רק אחרי ששוברים  את הכוס. שבוע אחרי זה התארסנו בחגיגת אירוסין. גברים נשים בנפרד. כל אחד חוגג בפינה שלו. שלושה חודשים אחרי כן התחתנו."

התחיל לשאול שאלות

בניסיונם של בני הזוג להרות ולהביא ילד לעולם התברר שמלי סובלת מבעיות פוריות. בזמן טיפולי ההפריה גילתה מלי שבעלה הפסיק להניח תפילין. "הוא היה מתפלל בבית, ועבר זמן ולא ראיתי שזה קורה. באתי אליו ושאלתי אותו מה קורה. ישבנו ושוחחנו. בעלי היה בחור ישיבה רציני. יש לו המון ידע וזיכרון נדיר. החרדים לא לומדים תנ"ך כי יש בו דברים בעייתיים. לומדים גמרא. הוא התאהב בתנ"ך והתחיל לחרוש אותו. עלו לו שאלות והוא התחיל לחקור. כשהוא נכנס למשהו הוא נכנס חזק. הוא חקר ובדק והגיע למסקנה שיש פה שאלה אחת גדולה. בהתחלה שלחנו שאלות לרבנים, חלקם לא ענו והיתר ענו בצורה מזלזלת ולא קשורה לשאלה. הבנו שאנחנו צריכים לבדוק לבד, בלי תשובות של אחרים. הוא היה קורא המון ודווקא מהתנ"ך עלו לו שאלות ותהיות."

העובדה שבעלה החל לאבד את האמונה הכניסה את מלי ללחץ: "הייתי ממש נגד. כמה שהייתי נחשבת מודרנית, זה ערער את כל מה שגדלתי עליו. לא הכרתי בכלל את העולם החילוני ואמרתי לו שאין שום סיכוי שנעשה שינוי. הייתי בטיפולים, והייתי בדילמה שאם אביא ילד מה יהיה ואיך הבית ייראה. לא היה לי את מי לשתף, כי היה לי ברור שאם זה יוצא החוצה אנחנו שרופים. תקופה ארוכה לא הסכמתי אפילו להקשיב. אמרתי לו שיעשה מה שהוא רוצה בשירותים, או לא בבית. לאט לאט התחלתי להקשיב ולשמוע, ואז ישבנו ובדקנו. בשלב הזה לא יצאנו בשאלה מחוץ לבית. היום שנינו אתאיסטים, אבל יצאנו קודם אידאולוגית."

דתיים בחוץ, חילוניים בבית

התהליך ארך קרוב לארבע שנים, ובמהלכם ספגו בני הזוג לא פעם איומים וקללות מהסביבה. "כשמתחילים תהליך דברים משתנים בלי לשים לב. בשבתות היינו מסתגרים ובבית התנהגנו כחילונים. למרות שהיה סגור, אנשים שמו לב כנראה. כנראה שגם בלבוש השתניתי. לא הורדתי כיסוי ראש, אבל דברים קטנים. הייתי יוצאת בשש בבוקר באוטובוס לעבודה בירושלים, כשהרחובות עוד ריקים, וגברים היו צועקים לי שיקסע ודברים נחמדים כאלה. אני שאף פעם לא אכפת לי מה אומרים עלי. לא חששתי."

"אני יצאתי עם בן זוג אבל עדיין לפעמים אני מרגישה בודדה ממש. המשפחה אמורה להיות העוגן ואין לי את זה"

אחרי שבע שנים שבהן ניהלה את המתנ"ס ברובע היהודי וכשהיא כבר אם לילד, היא פוטרה מעבודתה לאחר שהורידה את כיסוי הראש. "ידעתי שמבחינה חוקית הם לא יכולים לעשות את זה, אבל מבחינתי זה היה צעד נוסף בעזיבה. עזבתי. בעלי התגייס לצבא בגיל 27, והחלטנו שאנחנו עושים את הדרך עד הסוף. הוא התגייס לשח"ר, שילוב חרדים, אבל די מהר עבר למסלול רגיל ואז הגיעה השאלה 'מה עכשיו?'. אני עם ילד קטן, אין לי בגרויות ותואר. למדתי הנה"ח בסיסית. מצאתי את עצמי שואלת לאן להמשיך מכאן. אני צריכה לפרנס ולשבת בבית זה לא אופציה. החלטתי שאני לוקחת מה שאני מוצאת. מצאתי משרה בניהול משרד לייעוץ משכנתאות. תחום הנדל"ן עניין אותי תמיד. אצל החרדים מקבלים דירה כשמתחתנים. קיבלנו דירה בירושלים שעלתה אז 300 אלף ש"ח. המחירים עלו והצעתי למכור את הדירה ולעבור הלאה. היה לי כבר אז ראש עסקי. מכרנו וקנינו כמה פעמים וכל פעם שודרגנו, לקחתי משכנתאות והבנתי איך עושים את הדברים האלה. הגעתי למשרד והבנתי שזה ממש מעניין אותי. החלטתי ללמוד. אף פעם לא למדתי והייתי צמאה לזה. למדתי ייעוץ משכנתאות. שוק ההון, השקעות נדל"ן. כל מה שקשור לתחום הנדל"ן. החלטתי שאני מגשימה את החלום ונהיית עצמאית."

את הגישה העצמאית מעבירה מלי גם לדור ההמשך. "כיום זה הכי חשוב לי. החופש, העצמאות, מבחינתי זה הבסיס של הכול. הכול תלוי בנו ואני מעבירה את זה לילדים. זו האג'נדה שלי סביב העסק. זה מלווה אותי לתת לאנשים את החופש. אני עוסקת בנדל"ן והשקעות נדל"ן לזוגות צעירים. אני מסבירה להם את התהליך. מה שמאוד מלווה אותי בעסק זה עניין הביטחון והחופשיות. מה שאני לא אעשה עבור עצמי, אף אחד לא יעשה עבורי."

המשפחות נעלמו

לפני שנה וחצי נולדה לבני הזוג ילדה שנייה. "ההפרש ביניהם זה בדיוק התהליך שעברתי. אחרי שילדתי את הבת הבנתי כמה אין לי משפחה ואני לבד. חודש אחרי הלידה התאשפזתי בגלל איזו בעיה והבנתי שאני לבד, עם תינוקת בת חודש וילד בן שבע, ואני בבית חולים לא מתפקדת. בעלי לא יכול לבוא כי הוא לבד עם התינוקת. זה היה נורא. המשפחות נעלמו ולא קיימות. יש לנו קשר מאוד מורכב איתן. המשפחה של בעלי לא דיברה איתנו בהתחלה, אבל היום כולם משתדלים. כשאנשים שואלים אותי על יציאה בשאלה אני מסבירה שהם עושים את השינוי והם ישלמו את המחיר. אין לי טענות כלפי המשפחה. הם מזמינים לאירועים, אבל לא יגיעו אלי. אצלם אני מתלבשת כמו דוסית. כחינוך לילדים אני מלמדת שאנחנו מכבדים אחרים. הם לא מתים על זה אבל לומדים. לאף אחד לא מזיק לדעת לכבד את האחר. יש לי סבתא וסבא שאני לא מדברת איתם, כי הבסיס לכל קשר הוא מבחינתי כבוד הדדי. אתם לא חייבים לאהוב או לקבל, אבל תכבדו אותי. האנרגיות האלה לא תורמות לאף אחד ולכן בחרתי ל א להיות בקשר עם מי שהבנתי ששום דבר טוב לא ייצא מהקשר איתו. היום אנחנו כמעט ולא מעורבים בעולם הזה. האינטראקציה שלי איתם נדירה. בשישי אני קופצת לפעמים לבקר. יש לי אח בקריית ספר שהוא קצין חרדי מצליח בחיה"א, איתו אני בקשר טוב ואליו אני יכולה להגיע כמו שאני והוא מקבל את זה ככה."

משלמים מחיר

נוסף על עבודתה החליטה מלי לסייע למי שעוברים את התהליך שעברה היא. "שנתיים בערך ניהלתי עמותה של יוצאים בשאלה. יצא שלא מעט אנשים עברו דרכי. ליוויתי לא מעט צעירים שגרו אצלי וסייעתי לכל מי שיכולתי. היום אני פחות בפנים, אבל עדיין מי שצריך עזרה יודע להתקשר. תמיד אמרתי שמי עושה את השינוי צריך לשלם את המחיר. גדל אצלי חייל בודד שהמשפחה ניתקה איתו קשר לגמרי. כשהוא עבר ניתוח הוא היה צריך להחלים אצלי בבית כי לא היה לו איפה. זה כואב. מי שיוצא לבד זה קשה. לי הייתה המשפחה הקטנה שלי תמיד. יש כאלה שממש חיים ברחוב, עד שמוצאים עבודה."

מה את חושבת על הסיפור של אסתי ויינשטיין (חרדית שיצאה בשאלה, ואיבדה בתהליך את בנותיה והתאבד)?

 "יש המון פלגים באוכלוסייה החרדית. רק אחרי שיצאתי בשאלה הבנתי מה זה חסידות גור. כמיינסטרים חרדי לא היכרתי את זה. בתור חרדים לא מתערבים בין קהילות. יש סמינרים שונים, בתי ספר שונים, שומרים על "טוהר הגזע", כמה שזה נשמע רע. כשיצאתי בשאלה הבנתי שהם מאוד קיצוניים. יש להם כללים לגבי מתי לקיים יחסי מין, אסור לקרוא לבן הזוג בשם, המיטות אף פעם לא מחוברות, יש כללים לכל דבר ברמה מדויקת ויורדת לפרטים. הבנתי שכל מי שמתחתן מקבל מדריך צמוד וצריך לדווח מה בדיוק היה. מפרקים שם הכול לחלקים. הסמינרים שם מלמדים בקיצוניות. נשים שלמדו בסמינר למדו בעיקר מה אסור, וגבר שיציע לשנות משהו יקבל תגובה שלילית כי חינכו אותה כך. זה מביא  לקיצוניות. אני לא יודעת מה היה שם כי אני לא מכירה אותה אישית. אני לא יודעת מה נכון ומה לא, צריך לקחת את הכל בעירבון מוגבל. לצערי כמה שנים אחרי שיצאנו היו לי שני חברים שהתאבדו. אחת מבית דתי והשני מחסידות גור. הרבה פעמים מה שקשה זה אובדן הקהילתיות. העולם בחוץ הוא אחר. פתאום אין קוד לבוש, יש שפה אחרת. נוצרה קהילת יוצאים. אנשים מכל מיני מקומות הופכים לקהילה. כשאנחנו יצאנו לא היו הרבה זוגות שיצאו כמשפחה. זה התחיל רק בחמש או שש השנים האחרונות. יצרנו קהילה כזו שעושה יחד חגים, יוצאים  לטייל יחד, תחליף למשפחה שאין לנו. אנחנו מסייעים אחד לשני כשצריך. מי שעזר לנו כשהתאשפזתי היו החברים האלה. אז מגלים מי באמת חברים."

עולם של בדידות

"אני מכירה מקרוב את נושא ההתאבדות. אני לא שופטת אף אחד, למרות שבאופן אישי אני לא מבינה את זה" אומרת אליאך",הבודדים הם באמת בודדים. מלי הכירה את הקשיים שעוברים על יוצאים בשאלה.

"אני מכירה מקרוב את נושא ההתאבדות. אני לא שופטת אף אחד, למרות שבאופן אישי אני לא מבינה את זה. הבודדים הם באמת בודדים. אני יצאתי עם בן זוג אבל עדיין לפעמים אני מרגישה בודדה ממש. המשפחה אמורה להיות העוגן ואין לי את זה, ולחברים יש תמיד אינטרסים. כל אחד עם שק הצרות שלו. זה לא כל כך פשוט. את הסיפור האישי של אסתי ויינשטיין הכרתי רק אחרי שזה קרה. הבנתי שבעלה הוציא תגובת נגד לספר שלה, וטוען שזה היה אחרת לגמרי. הבעיה העיקרית היא שאצל החרדים אי אפשר לדעת את האמת כי תמיד יכסו אותה. תמיד שואלים על פדופילים. זה לא שונה בעיני מהאוכלוסיה הרגילה. אצלם פשוט מסתירים את הדברים האלה כמו אונס, כי מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח. בחורה שתיאנס תעדיף להירקב עם עצמה ושזה לא יהרוס לה בשידוכים או שתואשם  שעשתה משהו לא בסדר."

התחלנו כאנוסים

בתוך קהילת היוצאים בשאלה קיימת קהילה המכנה את עצמה "אנוסים", על שם יהודי ספרד שאולצו להמיר את דתם. מדובר במי שאיבדו את האמונה אך נאלצים, מסיבות שונות, להמשיך לחיות כחרדים כלפי חוץ. מלי מכירה את הנושא מקרוב.

"גם אנחנו התחלנו בתור אנוסים. התחבאנו. כשהתחלנו היינו בטוחים שאנחנו היחידים בעולם. בימינו היו פורומים של תפוז. פורום שנקרא "חרדים בעל כורחם". זה היה פורום מאוד פעיל. החוק היה שאם אתה מחובר בשבת, כנראה שגם אתה אנוס. זו הדרך לבדוק אם מישהו עובד עליך או לא, כי חרדים מנסים להפיל אנשים. האנוסים בדרך כלל בודדים. נשואים שבת או בן הזוג לא יודעים למשל. הם מפחדים לעשות שינוי, כי הם חוששים מהתוצאות, או בגלל הילדים. לזוגות שיוצאים ביחד התהליך בדרך כלל מהיר יותר. ההגדרה היא 'אנוסים' עד ליציאה. אני מכירה לא מעט כאלה. גם מגור, גם ליטאים, מכל הסגנונות. לא מזמן ניסיתי להבין איך אפשר למפות אזורים של אנוסים, אבל הבנתי שזה בלתי אפשרי כי הם מפחדים מהצל של עצמם. המחיר הכלכלי שיצטרכו לשלם בגירושין הוא בלתי אפשרי. תחשוב מה זה מזונות לעשרה ילדים לאדם לא צעיר שאין לו מקצוע. המחיר כבד מכדי לצאת בגלוי."

"אף פעם לא למדתי והייתי צמאה לזה…החלטתי שאני מגשימה את החלום ונהיית עצמאית."

אבל למרות החוויה שלה אליאך לא עברה לקיצוניות השנייה, ולא נהייתה מסיונרית. "אני מכירה לא מעט שנשארו דתיים למרות שעזבו את העולם החרדי. הכול לגיטימי. תעשו מה שאתם רוצים כל עוד אתם לא פוגעים באחרים. מבחינתי חינוך הילדים היה הבסיס. אשלם כל מחיר לחינוך טוב ולכן לא חשבתי להישאר בחינוך הדתי או החרדי. התנסיתי בחינוך דתי והוא לא יותר טוב. אולי עושים בגרויות וכאלה, אבל זה חינוך מאוד מטיף ויש לי בעיה עם הטפה. גם אנשים שמטיפים לאחרים בחילוניות מפריעים לי. שכל אחד יבחר את הדרך שנכונה בעיניו. אתמול התקשר אלי חרדי ושאל כמה שאלות, לא הבנתי לאן הוא חותר. בסוף הוא הסביר שהוא רוצה לדעת אם אשכנע מישהו לצאת בשאלה או לא לחזור בתשובה. אמרתי שלא. אני בחרתי  בדרך שלי ולא בטוח שהדרך נכונה לאחרים. אני לא אשכנע אח שלי למשל לצאת בשאלה. אני יודעת מה המחיר. זה למחוק הכול, לאבד פרנסה ומשפחה, חברים, הייתי בת 24 והתחלתי כמו תינוקת. ללמוד מה לאכול, מה לשתות מה להגיד. למרות הכול אני לא מתחרטת אפילו לשנייה. זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות לעצמי ולמשפחה שלי."

מה דעתך על הטענה שבשנים האחרונות יש יותר יציאה מהעולם החרדי מאשר כניסה אליו?

"נראה לי שזה נכון. חשוב גם לזכור שהנכנסים יישארו לרוב בחוץ. הם לא ממש ישתלבו. חוזרים בתשובה נחשבים בעולם החרדי לסוג ב'. כמו שיש גזענות אשכנזים ספרדים, לחוזרים בתשובה יש סמל על המצח. זה כמו שחילונים אומרים עלי שישר רואים שאני יוצאת בשאלה. יש היום תהליך בחברה החרדית שהקצוות הולכים וגדלים. גם מהצד הקיצוני וגם מהצד המודרני. הקצוות האלה יוצרים נשירה יותר ויותר גדולה."