במוצאי שבת הקרובה יתקיים בתל אביב טקס לציון שבע שנים לרצח במועדון הנוער הגאה ה"בר-נוער", בו נרצח ניר כץ שגדל ברעות. בלי ליווי תקשורתי מתבקש הגישה (לפני מספר שבועות) איילה כץ, אמו של ניר, תביעת פיצויים לבית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד עיריית תל אביב, האגודה הלה"טבית, חברת הביטוח הפניקס, המשרד לביטחון פנים ומשרדי החינוך והרווחה. הסכום אותו מבקשת כץ (יחד עם פצוע נוסף מהאירוע) כפיצוי הוא 14 מיליון שקל.

עורכת הדין ענת רוזנברג, המייצגת את כץ ואף הגישה בשבוע שעבר תביעה נוספת בשם אחד הפצועים באירוע, סיפרה השבוע ל"מודיעין News": "הסכום הנקוב בתביעה אכן גבוה. שום כסף לא יחזיר את ניר ושום פיצוי. אבל הסכום שבית המשפט יפסוק יצטרך לשקף את הנזקים".

מה בעצם הטענות שלכם כלפי הנתבעים?

"המקום היה מקום בסיכון. הגיעו אליו אוכלוסיות של חבר'ה רבים ויכלו להיות במקום בין 60 ל-140 איש. הייתה שם התכנסות ולמעשה מקום כזה חייב ברישוי עסק. מדובר על עסק לכל דבר ועניין וככזה הוא חייב היה לעמוד בקריטריונים כמו בטיחות ואבטחה. העירייה הפנתה למקום בני נוער באמצעות עובדות סוציאליות ויועצות חינוכיות בבתי הספר, אבל מעולם לא העלתה בדעתה שהיא גם הייתה צריכה לאבטח את המקום. היו שם שב"חים שנהגו ללון במקום וזה בהחלט היה מקום מועד לפורענות. האגודה הלהט"בית שהפעילה את המקום נקטה במדיניות של 'דלת פתוחה'. לא היה במקום מאבטח ואפילו לא לחצן מצוקה. כלום. כל אחד יכול היה להיכנס וזה באמת מה שקרה בסוף".

"גם השב"חים היוו סיכון"

כנגד האגודה לשמירת זכויות הפרט (האגודה הלהט"בית) נטען בכתב התביעה כי הם היו אמורים לבטח את כץ ב"ביטוח מתנדבים" אולם לא עשו זאת. בנוסף לכך, על פי כתב התביעה הם אלה שהיו אמורים לדאוג לבטחונם של כץ ושאר המתנדבים במקום: "קל וחומר שהיה על האגודה להפעיל אמצעי בטיחות וביטחון מוגברים, שעה שבתקופה הרלבנטית לאירוע היתה קיימת עוינות כלפי הקהילה הלהטב"ית. הכתובת היתה על הקיר אולם האגודה חדלה מלעשות דבר".

בנוסף מופנית אל האגודה הלהט"בית הטענה הבאה: "האגודה סיפקה אף סיוע לשוהים בלתי חוקיים משטחי הרשות הפלשתינית (שבחי"ם), לרבות ייצוג משפטי, צרכים הומניטריים וסידורי לינה זמניים על רקע רדיפתם בשל נטייתם המינית ו/או המגדרית, אולם לא טרחה לאבטח את המקום בכלל והברנוער בפרט, במיוחד נוכח אופי אוכלוסיה זו והסיכון הטמון הימנה, מה עוד שהתקבלו איומים בגינה".

טענות דומות מופנות גם אל עיריית תל אביב: "התובעים יטענו כי מצד אחד עיריית ת"א, שהפעילה בתקופה הרלבנטית את 'המרכז הגאה', הקפידה שם על הצבת מאבטח חמוש, אמצעי אבטחה, מצלמות וכו', ומצד שני הפקירה באופן טוטלי את הבאים בשערי הברנוער בפרט והמקום בכלל".

לגבי משרד הפנים והמשרד לביטחון פנים טוען כתב התביעה כי הם האמורים לפקח על אכיפת הקריטריונים להפעלת מקום דוגמת הברנוער. כאמור, גם משרד הרווחה מופיע כאחד הנתבעים, מתוקף כך שהם אלו שהפנו למקום בני נוער להט"בים מבלי לבדוק כי המקום הינו בטוח ומצוייד באמצעי בטיחות כלשהם. גם את משרד החינוך הם תובעים מאותה עילה.

בנוסף לאותם גורמים מעוררי סיכון כפי שציינה כאן עו"ד גינזבורג, מצויין בכתב התביעה כי לפני המקרה היו במקום מקרים של ריסוס כתובות נאצה נגד הברנוער והמשתתפים בפעילויות השונות. בזמן האירוע נכנס הרוצח למקום ללא כל הפרעה, בעת שדלתות הכניסה לבניין ולברנוער עצמו היו פתוחות לרווחה. רק לאחר הרצח הוצבו במקום מאבטח ומצלמות.

* * *

השבוע שוחחנו עם איילה כץ, שסיפרה על המניע לתביעה: "במדינת ישראל יש חוק לגבי פשעי שנאה, אבל החוק מפריד בין פשעי שנאה על רקע לאומני לבין כל שאר פשעי השנאה. זה לא תקין בעיני. מה שקרה בברנוער הוא פשע שנאה, למרות שלא יודעים מי עשה את זה. אין עדויות לרקע של סכסוך אישי, כך שמי שנכנס למקום של הקהילה הגאה והתחיל לירות, עשה זאת כפשע שנאה. להגיש את התביעה מרגיש לי כמשהו שאני צריכה לעשות. גם למעני, גם למען הקהילה וגם כדי להעלות את המודעות שבמדינה יש פשעי שנאה שמתייחסים אליהם בצורה אחרת".

החיים שאבדו לבלי שוב

תזכורת: האירוע התרחש ב-1 באוגוסט 2009, כאשר אדם חמוש התפרץ אל מועדון ה"ברנוער" בתל אביב, ששימש למפגש חברתי לבני נוער מהקהילה הגאה. לבוש שחורים וחבוש במסיכה פתח באש מנשק אוטומטי, פצע עשרה מיושבי המקום (שניים נותרו נכים) והרג את ליז טרובישי בת ה-16 ואת ניר כץ שהיה מדריך במועדון.

ארבע שנים לאחר הרצח, בעקבות הפעלת עד מדינה ששימש כסוכן סמוי, הגישה המדינה כתב אישום נגד חגי פליסיאן, בחשד שביצע את הרצח לאחר שאחיו הצעיר הוטרד מינית לכאורה בידי מנהל המועדון. בפברואר 2014 נעצר עד המדינה בעקבות מידע חדש שהגיע, ממנה עלה כי ככל הנראה בדה חלקים מעדותו. חודש לאחר מכן שוחרר פליסיאן ממעצר והתיק נשאר לא פתור עד היום.

ניר כץ היה בן 26 במותו. הוא סיים את בית הספר התיכון מו"ר, התגייס לצבא ושירת שש וחצי שנים ביחידת המיחשוב של חיל המודיעין כתוכניתן, מנתח מערכות ומנהל מוצר. בגיל עשרים "יצא מהארון" מתוך תחושה כי עליו לחיות את חייו באמת שלו, מתוך קבלה עצמית וקבלת האחר. ניר גר בגבעתיים עם בן זוגו תומאס ובשנה האחרונה לחייו היה סטודנט למדעי המחשב במרכז הבינתחומי. במקביל הוא התנדב בפרוייקט היזמות ובפרוייקט "יזמים צעירים", התנדב כמדריך בברנוער בתל אביב. כל זה בנוסף להתחלות של עסקים שונים בתחום האינטרנט ובתחומים אחרים.

המשפחה התמודדה בעבר עם אסון אישי קשה, לאחר שאביו של ניר, רמי, נהרג ב"אסון צאלים א'" כשניר היה בן שבע.

אסון רודף אסון

במוצאי שבת הקרובה תגיע כמובן איילה אל גן מאיר בתל אביב, שם יערכו חניכי תנועות הנוער טקס משותף לציון האירוע. "מה שהכי מהותי אחרי שבע השנים שעברו", היא אומרת, "זה שהייתה לי תקווה שהרצח בברנוער – בנוסף לרצח שירה בנקי – יביא גם את אותם רבנים משתלחים למקום, בו הם יעצרו לרגע. לא רק כדי לחשוב מה באמת אומרת ההלכה בעניין, אלא גם כדי להבין עד כמה הדברים שלהם פוגעים הכי הרבה באנשים מהקהילות שלהם. תחשוב על בחור הומו שיושב בישיבה ושומע את הרב שלו, אותו הוא מעריץ, משתלח בקהילה הלהט"בית. מה קורה לו כשהוא שומע את הרב שלו מדבר ככה? כולם נפגעים, אבל הוא נפגע יותר".

איך ההתמודדות האישית בפרספקטיבה של הזמן שעבר?

"ההתמודדות היא בשני היבטים – הפרטי והציבורי. בפן הפרטי זה לאבד ילד. כאב, געגוע, זכרונות של צחוקים ואהבה שהייתה, הכל ביחד. ניר נפטר לפני שבע שנים ובעלי הראשון לפני 26 שנים. פרספקטיבה של זמן כשמדובר על אובדן היא מאוד מוזרה. עניין של תקופות. לפעמים זה מרגיש כאילו עברו מאה שנים ולפעמים כאילו זה היה אתמול. זה תהליך ספירלי".

ובפן הציבורי?

"יש דברים שהולכים קדימה ואחרים הולכים אחורה. אחד הדברים הכי משמעותיים שראיתי בשבע השנים האלו הוא קבוצות של אנשים שקמים ועושים למען עצמם. לא מחכים יותר שיעשו בשבילם, אלא מבינים שפשוט צריך לעשות. זה קורה הרבה. עוד דבר שקרה הוא שהרבה מאוד אנשים עצרו לחשוב ולבחון את הדעות והסטריאוטיפים שלהם. השיח הציבורי המתלהם מגיע בעיקר מרבנים. אני לא מבינה אותם, יש להם אינטרסים משלהם".

יוצא לך לחשוב איפה ניר היה היום לו היה עדיין בחיים?

"ברור. יש שני ערוצים מאוד ברורים ומהותיים. בתחום פיתוח התוכנה, סטארטאפים למיניהם וכאלה, אין לי ספק שעם היצירתיות והיכולות שלו הוא היה מגיע רחוק למקומות מאוד משמעותיים. אין לי ספק. הערוץ השני הוא הנושא של להיות שם בשביל אחרים. הוא עסק בהתנדבות גם בהדרכת יזמים צעירים בתיכון ברמת גן וכל הזמן דיבר על זה שצריך לקדם יצירתיות וחשיבה אצל בני הנוער. כדי שיעשו למען עצמם ולמען אחרים. בתור מתנדב בברנוער זה להיות שם בשביל אלה שנאלצים להיות במקום מאוד לא פשוט מול החברה, דבר שמביא אותם להיות במקום לא פשוט גם מול עצמם".

בתמונה אילה כץ.  "להגיש את התביעה מרגיש לי כמשהו שאני צריכה לעשות. גם למעני, גם למען הקהילה…" צילום אינגריד מולר