את סיגל קירש, בת 50, מוותיקות מודיעין וכיום תושבת מכבים, אני פוגש בביתה. קירש הייתה מורה למתמטיקה, הקימה את "כיד הדמיון" ולאחר מכן מכרה אותה, והיום אחת ממנהלות מיזם Two Neighbors לדו קיום בין ישראלים לפלסטינים. כשאני מבקש להבין כיצד הגיעה לזה, היא מסבירה. "אני זוכרת שבילדותי גדלתי בעומר, והייתה לי משפחה בירושלים. המסלול בין עומר לירושלים עבר דרך חברון. היינו עוצרים, היו לנו קצת מכרים, היינו אוכלים במסעדה קבועה, היה מגע. כשהילדים שלי התחילו לגדול פתאום הבנתי שהיום אחרי חומת ההפרדה הילדים שלי לא נתקלים בכלל בפלסטינים, וכנראה שגם הצד השני מצידו לא נתקל בישראלים. בעיני המגע מאוד חשוב. רמות הדמוניזציה ההדדיות, במיוחד בילדים, יהיו פחותות יותר."

על בסיס כלכלי

קירש לא השאירה את הרעיון בגדר משאלת לב, והחליטה לפעול. "חיפשתי מסגרות. הלכנו לכמה מפגשי משפחות בים, בחוף זיקים, החבר'ה הפלסטינים הגיעו מאזור תרקומיה וראו ברובם ים לראשונה. למרות הרצון שתיווצר אחווה בין הילדים זה לא קרה במפגש חד פעמי. התגלגלתי למפגש סופ"ש של CEF – Center from emerging futere, יוזמה שהקימו זוג אמריקאים, שלכאורה אין להם שום קשר לישראל. מדובר בזוג מאיידהו שיצא לגמלאות וחיפשו איפה הם יכולים לעשות טוב. הם הקימו את הארגון במטרה לעודד מפגשים ופעילויות משותפות בין ישראלים לפלסטינאים, כשהבייבי המרכזי שלהם הוא מפגש בשם – GVS – Global village square, סופ"ש בבית ג'אלה שמתקיים פעמיים בשנה. היום הראשון מוקדש להיכרות בין ישראלים ופלסטינים. כ-60 איש. אוכלים יחד ארוחות משותפות ומקיימים פעילות משותפת, והיום השני מעודד יוזמות משותפות. שם הקמנו כמה ישראלים ופלסטינים פורום משפחות שמנסה לקיים פעילויות יחד. עשינו פעילות בבית ג'אלה וביער בן שמן. כל פעילות כזו היא קצת מורכבת, כי צריך להוציא אישורי כניסה לכולם, אבל עשינו. זה התפורר אחרי כמה שנים, מהר מדי. קשה להחזיק דבר כזה שהוא כל כך מורכב, גם בגלל גבולות השפה וגם מסיבות אחרות."

למרות שהפרויקט הראשון לא החזיק מעמד המשיכה קירש להשתתף במפגשים. "באחד ממפגשי GVS העלה ויט ג'ונס, האיש שמאחורי המפגש, רעיון. הוא הציע לעשות משהו כלכלי. המודל שלו היו ארה"ב וסין שהיו פעם אויבות מושבעות והיום יש ביניהן קשרים כלכליים ענפים. כמובן שזה שונה אבל גם אני חשבתי שזה יחזיק לאורך יותר זמן. ויט הכיר קבוצה של רוקמות מכפר בדרום הר חברון. הוא נורא רצה לעזור להן ולהקים משהו שישתתפו בו. פלסטינית התנדבה למשימה ובאמת החלטנו לנסות לעשות משהו ביחד, בשיתוף יהודיות ופלסטיניות, ולהקים חברה חברתית שתטפח את הקשרים בין שני הצדדים ושההכנסות יילכו לשיפור תנאי הנשים שעובדות בה. ההחלטה לא הייתה מראש דווקא לנשים, אבל זה התגלגל לשם. העברנו שנים בניסיון להבין מה אנחנו עושות ולבנות קשרי אמון. זה לא פשוט בכלל. יש מעט מאוד מקומות שבהם מותר לישראלים ופלסטינאים להיפגש חוקית. בית ג'אלה הוא אחד מהם."

שווה בשווה

אבל הדרך הראשונית לא הייתה פשוטה. קירש. "ניסינו כל מיני דברים. יש לי טיפה ניסיון עסקי אבל אין לי כמעט ניסיון באופנה. לשותפה הפלסטינית מבית לחם, מארם, גם אין כמעט ניסיון. ניסינו לייצר תיקים קטנים ורקומים, שרוולים רקומים בשביל להחזיק קפה במקום שרוולי קרטון חד פעמיים, קיווינו שבארה"ב זה יילך, אבל הבנו שאי אפשר לייצר במחיר שיכול להיות רווחי."

הדבר שהנחה את קירש ואת שותפתה הפלסטינאית היה הרעיון. "היה ברור שהרעיון הוא לא  להקים חברה שעובדים בה פלסטינאים, אלא חברה שיובילו אותה ישראלית ופלסטינית, ושיעבדו בה גם ישראליות וגם פלסטינאיות. ויט השתתף ברעיון. הוא נתן את השם, (Two Neighbors) ואמר שהוא מוכן לתת את ההשקעה הראשונית ולתמוך בנו על בסיס עקרונות של פייר טרייד ותמיכה בנשים, ושברגע שיהיו רווחים כל העובדות יהנו מהרווחים. סוג של קואופרטיב. לרובן זו פעם ראשונה שיש להן הכנסה. רובן משלבות את זה בשגרת יומן הרגילה, עם תפילות ורעיית צאן. מבחינה מבנית הוא נתן את ההשקעה הראשונית ועזר עם תרומות מאמריקאים נוספים ואחרי הרבה דיונים החלטנו להקים חברה שתהיה רשומה בארה"ב, בשביל למנוע שזה יהיה בישראל ושיישבר שיווי המשקל שהיה לנו חשוב. כל החומרים שלנו מודפסים באנגלית, בשם האיזון. התחלנו מכיסויים פשוטים לכוסות ולכריות. נשים מהכפר עשו את הרקמה ונשים ישראליות תפרו. אחרי הרבה חמש שנים הבנו שאנחנו לא יכולות לייצר כיסויים לכריות ולכוסות, כי מייצרים אותן בשוק ובבית לחם במחירים אפסיים. הבנו שאם יש סיכוי שנתבסס כלכלית אנחנו חייבות לעשות משהו ייחודי בלי להתחרות בעיר העתיקה. ככה התגלגלנו לעולם האופנה. ביום שישי בצהריים הסתובבנו במתחם בקפה נטו שזה בוטיקים קטנים של מעצבים שרובם תומכי בצלאל, עברתי ליד אחד מהם והיו שם שמלות מודפסות שעשו לי את זה. קראתי קצת וראיתי שזו השפעה של רקמות תימן. חיפשתי את היוצרת אבל אף אחד לא היה שם. לקחתי את האימייל והיא מיד ענתה לי. הסתבר ששמה מרים גבעון, אז תושבת כפר רות, ושזה התאים לה מאוד, כי סבתא שלה הייתה רוקמת בתימן. היא הרימה את הכפפה ולקחה אותנו למקום אחר כי היא הבינה מיד שזה לא יכול להיות שמלות פלסטיניות עם רקמה. צריך לשמור על הזהות אבל להעביר לעולם המודרני. התחלנו לעבוד עם חוטים אחרים, נתנו להן להראות דוגמאות משלהן. זה מאוד רגיש כי הן מקבלות תגובות שלפיהן היהודים גונבים להן את המורשת. כשהגענו לכפר בפעם הראשונה עם כל הרוקמות ועשינו שם הכשרה לדוגמאות החדשות והחוטים החדשים, הראינו להן והן היו בשוק ממה שנעשה עם הרקמות שלהן. השאלה הראשונה הייתה למה לא השתמשנו בדוגמאות בצבע האדום על השחור כי זה פלסטיני. היה לנו ברור שאסור לנו להיזרק למקום האתני. זה היה האתגר שלנו. לשמר את הזהות הפלסטינית ולשלב בין גזרות שיק תל אביביות למסורתי. לא שמלות כבדות אלא באמת שילוב. אנחנו מקבלות תגובות שזה מאוד ייחודי. בעולם שלנו זה מסר אדיר. נשים פלסטיניות וישראליות מביאות יופי לעולם."

חותרות למגע

אולם בפועל החלום של עבודה משותפת נגוז אל מול המציאות הישראלית המורכבת. "החלום רחוק מעבודה משותפת. אין לנו מפעל שהן עובדות בו ביחד. היה לנו חשוב המפגש ביניהן. המפגש ברובו היום הוא על השמלה, המוצר המוגמר. אנחנו מנסים להפגיש. כשאני מגיעה לתופרות שלנו. אחרי שאנחנו מעצבות יחד, 2 ישראליות ו-3 פלסטיניות, יושבות יחד ומחליטות. השמלות נגזרות והחלק של הרקמה מועבר לכפר. החתיכות האלה חוזרות לתופרות כדי לתפור. כל התופרות מתלהבות מהרקמה. רובן עולות ממדינות ברית המועצות. הן נתנו לנו פידבקים על הרקמות בהתחלה ושיפרנו. בסופו של דבר יש המון מגע בין הנשים, מעבר לצוות המוביל שיש בו הערכה ואהבה אמיתית, לעובדות עצמן יש קשר דרך העבודה. כשאני מחזירה את השמלות לכפר הן מתלהבות. אחת הנשים הערביות רצתה שמלה למסיבת החתונה עם הנשים בלבד, משהו מערבי. אנחנו משתדלות מאוד להפגיש ביניהן פעמיים בשנה שידברו, יכירו, יאכלו יחד במסעדה, כן ליצור קשר אמיתי. הצלחנו לעשות כמה מפגשים ויש לזה לדעתי ערך אדיר. לקח המון זמן לבנות יחסי אמון. אנחנו כולנו מודעים לפחדים שיש אצלנו ולפחדים שיש אצלם. אלה אנשים שלא נפגשו אף פעם."

גם הם פוחדים

ככלל ניתן לומר שהתפישה הרווחת היא ש"אנחנו" פוחדים מ"הם". כשאני שואל אותה לגבי הפחדים של הצד השני, אלה שפחות מוכרים לנו, היא מספרת לי על השותפה שלה מארם. "למארם היה אישור כניסה לארץ. כל פעם שהצעתי לה לבוא ולנסוע לתל אביב היא אמרה שהיא לא רוצה להטריח אותי לעלות למחסום. אסור לה להיכנס עם הרכב שלה. הצעתי לה לעלות לאוטובוס והיא פחדה לעלות על אוטובוס ישראלי. היא בשנות השלושים שלה ופוגשת ישראלים רק במחסומים או מתנחלים קיצוניים שמגיעים לישוב שלה. מדובר על נערי גבעות ודרום הר חברון. הם אלה שעוקרים עצי זית, זורקים אבנים והם ממש מפחדים מהם. בהתחלה לא הבנתי אם זו הצגה. אני מעריכה אותה ואוהבת אותה, אבל לא הבנתי את זה ואז הגיע צוק איתן. בדיוק לפני כן פנתה אלי ישראלית שרצתה שנעשה לה שמלת כלה. העברנו בדים, עיצבנו בדים שירקמו עליהם בזהב, הייתי צריכה לבוא למארם ולהביא אותם  והיא המליצה לי לא להגיע לבית לחם אבל שניפגש בבית ג'אלה. התחלתי לנסוע ואני זוכרת שעל כביש בגין, ליד מלחה, ביום הראשון של ההפצצות בעזה, תיארו מה קורה והתמלאתי פחד. בתחושה מאוד לא נעימה צלצלתי אליה ואמרתי לה שאני מצטערת אבל אני מפחדת להגיע אליה. היה לי לא נעים אבל מארם ענתה לי "אין שום בעיה, אני אפגוש אותך בכניסה להר גילה". פתאום התרגשתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהצגתי פחד מצידי והיא מיד הבינה שהפחד שלי אמיתי. הרגשתי רע על כל הפעמים שלא הבנתי את הפחד שלה וניסיתי לשכנע אותה. הפחד שלהם הוא אמיתי. ביום שני האחרון היינו בישיבה. יש לנו אחת כל שבועיים. מישהי הביאה עוגה וצחקה שהיא באה מהאוניברסיטה בבית לחם ולא העיזה להביא איתה סכין. הפחדים שם הם אמיתיים."

כשאתן בוחרות עובדות אתן מתעניינות בדעות הפוליטיות שלהן?

"אנחנו לא דורשות ולא שואלות מה הדעות הפוליטיות. כל מי שעובדות אצלנו, גם כיום כשאנחנו לא רווחיות עדיין, מקבלות שכר הוגן. אנחנו כן דורשות שיכבדו את הצד השני כבני אדם ושיסכימו להיפגש. במפגשים מותר לשאול הכול אבל אסור להאשים ולא לכבד. עשינו מפגש ביפו, בהשתתפות מתורגמנית יפואית. ערבבנו אותן. בשולחן שלי באמת דיברו והיה משהו חם ולבבי. הסתובבה אלי אישה יהודייה ואמרה לי שאם רק הבעלים שלהן היו ככה היינו יכולים לעשות שלום. אמרתי לה שאני מכירה את הבעלים שלהן ושהם בדיוק ככה. חוסר ההיכרות בין הצדדים מאוד מורגשת. אנחנו נמנעים מעיסוק בפוליטיקה, אלא בצד ההומני בלבד. אנחנו מצהירים כך ואני מאמינה בזה. עשינו ערב בתל אביב ביוני לפני הבלאגן האחרון. TLV HUB נתן לנו גג. הגיעו אנשים למפגש היכרות. הגיעו הנשים מהכפר. בחורה בת 24 אמרה שחלומה הוא ללמוד צילום וזו הפעם הראשונה שהיא מרוויחה כסף ושהיא גאה במסורת שלה והיא נרשמה עכשיו לצילום באוניברסיטת חברון בזכות הכסף שקיבלה בפרויקט. בסוף הערב קמה מישהי מהכפר וסיפרה שלקח לה שעות להגיע ושיש לה מסע של עוד שלוש שעות בחזרה דרך המחסומים, אבל היא מרגישה שאחרי שהגיעה תשושה היא יוצאת עם כל כך הרבה כוח ותקווה שכל העייפות שלה נעלמה. גם בצד האנושי אנחנו עושים שינוי. הן מקבלות גאווה ותקווה, וגם אני."

דוגמנית מ"פאודה"

מאז המתיחות האחרונה המצב החמיר. "עכשיו הפסיקו את האישורים של כל פעילי השלום בגלל ההתקוממות העממית, שזה אבסורד בעיני. יש פלסטינים פעילי שלום עם אישורים מגנטיים לתקופות של יותר מיום שבוטלו. זה אבסורד כי הם הגשר שלנו. הם התקווה שלנו. גם מהצד הישראלי לא כל מי שנמצא שם נמצא בגלל העניין הזה. יש גם מי שהגיע ממקום של התעניינות באופנה, ברקמה, במסורת, ולא בפוליטיקה. תקופת צוק איתן הייתה קשה. מארם הכירה את בני הבכור עוד לפני שהתגייס. הוא עשה שנת שירות באתגרים בגיל 18. מרגע שהתגייס שתקתי. לא התביישתי אבל לא רוצה את אי הנעימות הזו. בצוק איתן היא שאלה מה קורה עם נדב, איפה הוא, האם הוא בסכנה וכו'. זה היה נורא מרגש. צה"ל בשבילם זה לא כמו אצלנו. זה מי שנכנס הביתה לעשות חיפוש, משפיל אותם, עומד במחסומים. אנחנו במקום אנושי והומאני. בשלג היא שאלה אם יש לי אפשרות לארגן שמיכות ובגדים חמים לכפר. ארגנתי בגדים חמים, גנרטורים, מפה גם מבעלי דעות ימניות וגם מהתנחלויות קיבלתי סיוע."

ומה לגבי העתיד?

"אנחנו מקוות שנצליח להתבסס. נכנסות הכנסות. התגובות מאוד חיוביות על השמלות. דוגמנית הבית היא לטיסיה עידו. השחקנית שמשחקת את הרופאה בפאודה. היא עושה את זה בהתנדבות כי היא התלהבה. כשעלה הרעיון בכלל לא חשבנו על ישראל. רצינו ללכת לעולם לארה"ב ואירופה. למעלה מ-50% מהקליינטים היא מישראל. את האמריקאים זה הפתיע שיש כל כך הרבה תומכים. לשוק הערבי אנחנו לא מצליחים להיכנס. אי אפשר להתעלם מהמציאות וכמובן שאנחנו לא תמיד איקוול פרטנרשיפ. אפילו להעביר כספים לנשים בשטחים על שכר עבודה יש לנו בעיה. אל לטיסיה הגענו אליה בסוף הצילומים של פאודה. היא בחורה מדהימה שאימא שלה לבנונית ואביה צרפתי. היא גרה בפריז. היא מאוד תומכת בנו וכשהיא כאן היא נותנת לנו יום צילומים בהתנדבות. היא שפטה בפסטיבל הקולנוע בירושלים ולבשה שם רק שמלות שלנו."

היכן ניתן לקנות את השמלות הללו?

"נכון להיום אנחנו מוכרות רק באינטרנט. אנחנו מחפשות מקומות נוספים, אבל אין לנו משאבים לפתוח חנות. פה ושם מוצרים מגיעים לניו יורק. אם נצליח למצוא מימון לאיש מכירות, נעבוד בארה"ב ואירופה. שלחתי משלוח לבלגיה למישהו שמצא אותנו באינטרנט. עשרים שמלות. התחלנו עם הכסף מוויט, אבל ברגע שגמרנו לעצב את הקולקציה הראשונה העלינו פרויקט קיקסטארטר שגייס הון שעבד יפה ועמדנו ביעד. יש תגובות מאוד חמות גם על עצם הרעיון וגם על המוצרים."

ומה לגבי רשתות אופנה ישראליות?

"היה לנו פרויקט עם גולף והוצגנו ב"סטייל האב" שלהם. יש בעיה של תמחור. אנחנו לא מוכנות להוריד עלויות ולשכור כוח עבודה זול במתפרות. בלי "סוויט שופס". שקלנו להוציא טישירטים מסין עם רקמה שלנו, אבל זה סוויט שופס של עם אחר אז ירדנו מזה. אי אפשר לייצר בארץ ברמת המחירים של הרשתות דברים כשהכול נתפר בארץ בשכר הוגן. אנחנו מחפשות אופציות ועושות עבודה במדיה החברתית. הפייסבוק שלנו מאוד פעיל. צריך לקחת בחשבון שהמובילות זו לא עבודתן היחידה כי גם אנחנו צריכות להתפרנס. אנחנו מקפידות להיפגש כל שבועיים ולהוציא מוצרים חדשים כל כמה חודשים. יקר מאוד להוציא קולקציה אז כל כמה חודשים אנחנו מוציאות פריט חדש."

בתמונה סיגל קירש. "לקח המון זמן לבנות יחסי אמון. אנחנו כולנו מודעים לפחדים שיש אצלנו ולפחדים שיש אצלם. " (צילום נועם מוסקוסיץ)