ג'יי אנגלמאייר, תושב העיר ואב לארבעה, פירסם באתר "טיימס אוף ישראל" כתב אישום חמור נגד שוטרי מודיעין, המתבסס על אירוע שקרה לו ושאותו פירט כמעט ללא צנזורה עצמית. תחת הכותרת "חלום העלייה שלנו הפך לסיוט" גולל אנגלמאייר את מה שעברו הוא ומשפחתו, לאחר שבבוקר ה-11 בינואר הידפקו על דלת ביתם שוטרי התחנה, כשהם מצויידים בצו חיפוש בחשד שאנגלמאייר מגדל בביתו קנביס.
אנגלמאייר, שף בעברו וכיום איש הייטק, עלה לישראל מארה"ב לפני כעשור ובתשע השנים האחרונות הוא מתגורר במודיעין עם משפחתו. ככל הנראה, מעצרם של מספר בני נוער מספר ימים קודם לכן הוביל את שוטרי תחנת מודיעין אל ביתה של משפחת אנגלמאייר. אנגלמאייר תיאר כיצד בשעה שש בבוקר הגיעו השוטרים לביתו ולאחר חיפוש בבית ובגינה (שלא העלה דבר) נלקחו הוא ובתו בת ה-14 לחקירה בתחנת המשטרה המקומית.
אנגלמאייר טוען כי ההתנהלות הברוטלית, לטענתו, של שוטרי התחנה, שהאשימו אותו בגידול "יער" של צמחי מריחואנה, החלה כבר בחיפוש בביתו: "הם לא ממש התעניינו במתן כבוד לנו ולרכוש שלנו בעת ביצוע עבודתם", כתב. הוא תיאר כיצד לאחר החיפוש (שכלל לטענתו גם חיפוש בעירום על גופו) הוכנסו הוא ובתו הקטינה לניידת: "כשנכנסנו לניידת הם הורו לנו שלא לדבר אחד עם השני וסטרו לי כאשר התעלמתי מההוראה וניסיתי להרגיע את בתי שבכתה".
לפי המתואר, לאחר שהגיעו לתחנה הופרדו האב ובתו. לטענת אנגלמאייר, שלדבריו היה אזוק בידיו וברגליו לאורך השהות בתחנה, נחקרה בתו ללא נוכחות עורך דין או הוריה כפי שמחייב החוק במקרה של חקירת קטינים. לטענתו, האלימות הפיזית מצד השוטרים נמשכה וכאשר התבקש לחתום על מסמך בעברית וביקש גרסה מתורגמת מאחר שהעברית שלו לא מספיק טובה, הטיחו השוטרים את ראשו בשולחן ושאלו אם "כך נוח לו יותר לקרוא".
לדבריו, הוא ובתו "בילו" 12 שעות בתחנת המשטרה, בהן שיתף פעולה באורח מלא כאשר הטלפונים הניידים והמחשבים שלהם הוחרמו בידי המשטרה."אפילו הצעתי לשוטרים את הקוד לפתיחת הטלפונים שלנו ביוזמתי. אין לנו מה להסתיר. לא הפעלנו רשת סמים מהבית שלנו. כשביקשתי לדבר עם עורך דין אחרי כמה שעות של התעללות פיזית ומילולית, ענו לי שאוכל לקבל עורך דין בעוד כמה שעות. לא ידעתי מה קורה עם הבת שלי והעבירו אותי מחדר לחדר כשאני באזיקים. אשתי ובתי הבכורה הגיעו לתחנה וניסו להגיע אל החוקר כדי שידבר עם עורך הדין ששכרו מיד לאחר שנלקחנו לתחנה. השוטר שעצר אותנו דחף את בתי לרצפה, חטף ממנה את הטלפון וניתק את השיחה עם עורך הדין. להגיד שכל אחד ממשפחתי סבל מהתעללות משטרתית באותו יום זה להקטין את האירוע. אף אחד לא היה בטוח באותו יום".
עוד כתב אנגלמאייר על התנהלות השוטרים במהלך השעות בהן שהה בתחנה: "קרוב לעשר שנים שאנחנו חיים בישראל. שנים בהן היינו אזרחים טובים. אנחנו אולי מעט אקסצנטרים וקולניים, אבל אנחנו אנשים והורים טובים. במהלך החקירה נאמר לי שוב ושוב ש'אשתי ואני גידלנו זונה ושני סוחרי סמים' ושהם ידאגו שהבן הצעיר שלנו יילקח מאיתנו כדי שלא נוכל להזיק לו כמו שעשינו עם שאר הילדים".
עוד תיאר אנגלמאייר כי הורחק מהעיר למשך חמישה ימים, בהם חוייב להתגורר אצל קרוב משפחה ונאסר עליו לדבר על הפרשה עם איש מלבד עורך דינו, לצאת לעבודתו ולדבר או להיפגש עם בני משפחתו במודיעין. כמו כן, לדבריו גם אשתו ובנו בן ה-15 הובאו לחקירה ונפתח להם רישום פלילי. וכמו אחותו, גם הבן נחקר ללא ייצוג כפי שנדרש. "ככל הנראה אף אחד מהמשפחה לא יגיע לבית המשפט, אך את הטראומה כולם הספיקו לחוות. אנו חיים במדינה שבה הביטחון נמצא מעל הכל בידי המשטרה, אך האמון שלנו באלו ששומרים עלינו כבר נופץ. המשפחה שלי אולי עדיין כאן פיזית, אבל העלייה שלנו נגמרה. הלב, הרוח והנפש שלנו כבר עזבו את ישראל, ואולי אנחנו נצטרף אליהם בקרוב".
עד כאן הדברים שכבר פורסמו.
לאחר הפרסום ריאיין את אנגלמאייר כתב האתר שבו מתארח הבלוג. בריאיון הסביר אנגלמאייר מדוע לדעתו הגיעו אליהם שוטרי תחנת מודיעין: "בטלפון של הבת שלי הייתה התכתבות עם חבר מבית הספר מלפני שנה וחצי. אותו חבר ללימודים שאל אותה אם היא יודעת איפה ניתן לרכוש סמים והיא השיבה לו בצחוק: 'בטח, לאבא שלי יש יער שלם בגינה'. זה היה בצחוק. אשתי ואני לא מעשנים מריחואנה. אפילו בקבוק יין אין לנו בבית".
"התייחסו אלי כחשוד בטרור"
מספר שבועות לאחר המקרה פגשנו את אנגלמאייר, לאחר ששב מנסיעת עבודה לארצות הברית. הוא נראה כבר רגוע יותר, אולם הכעס על התנהלות המשטרה עדיין חי בו. כך גם התחושות הקשות על התנפצות חלום העלייה שלו ושל משפחתו, למרות שהוא מדגיש כי אין בכוונתו לעזוב את ישראל כרגע.
איך עברו עליכם הימים הראשונים לאחר המקרה?
"אני הייתי במעצר בית אצל דודן של אשתי בראש העין. במשך חמישה ימים לא יכולתי ללכת לעבוד, לפתוח את המייל או לדבר בטלפון מלבד עם משפחתי. אשתי לא עבדה במשך שבועיים לאחר המקרה. היא הסתגרה בבית עם הילדים בסוג של טראומה. גם אני הייתי בטראומה, אבל יותר כעסתי. מבחינתי זה היה צריך להיגמר ברגע שהם לא מצאו כלום אצלנו בבית. נאלצתי לבטל פגישות חשובות שנקבעו לי בארה"ב. לך תסביר למה אתה נאלץ לבטל. למזלי לי ולאשתי יש בוסים טובים. זה השפיע על אשתי מאוד, היא נוכחה לדעת שהמשטרה כאן לא מתורבתת. היא ראתה שהתייחסו אלי לא כסוחר סמים אלא כחשוד בטרור שצריך לשים באזיקים במשך כל היום".
למה החלטת לפרסם את מה שקרה לך?
"זאת הייתה הדרך הכי טובה לספר לחברים שלנו מה קרה. עד אז לא סיפרנו לאף אחד ובמקום להתחיל לספר לכל אחד בנפרד איפה היינו בשבועיים האחרונים, הכי קל היה לכתוב את זה. בתוך שעתיים מהרגע שפרסמתי את הפוסט, אשתי כבר שאלה 'מה עשית??'. חמש מאות איש שיתפו את הפוסט בזמן מאוד קצר. ואז נהייתי עצבני".
אילו תגובות קיבלת?
"מסתבר שמה שקרה לנו קורה להרבה אנשים. לקחנו את הבת שלנו לפסיכיאטר כדי לבדוק שאין איזו טראומה. הוא סיפר לנו שהיו אצלו המון אנשים עם מקרה כמו שלנו בשבוע האחרון".
כשאתה מסתכל עכשיו, חודש אחרי, על מה שקרה, אתה יכול להבין למה השוטרים התנהלו בצורה הזאת?
"היה שם את השוטר שניהל את כל העניין, שממש חשב שהוא מצא את הסוחר הגדול. הרגשתי שלא הסתכלו עלינו כעל אנשים אלא כפרס לתלות על החגורה. השוטרים אמורים לעבוד אצלי ובשבילי. הם לא אמורים להשתמש בנו כדרך להתקדם בקריירה. רוב החברים הישראלים שלי מכירים מישהו שזה קרה לו. גם העובדה שזה קרה וקורה כל הזמן, זה אומר שחסר כאן משהו. חסרה התחושה שהמשטרה נמצאת פה כדי לשרת אותך. יש עבריינים בכל מקום, אבל אתה לא מתייחס לכולם באותה הצורה. אתה לא מתייחס לילד שעישן ג'וינט כמו לרוצח. חייבת להיות קצת הגינות כשזה מגיע לעבודת המשטרה. יש דרך לעשות את זה. אני לא מאשים אותם שהגיעו אלי. בסדר, תעשו חיפוש, אבל בדרך מכבדת. אל תתייחסו אלי כאשם ואחר כך תשפילו אותי במשך 24 שעות ותגידו דברים איומים על משפחתי".
גם בארה"ב דברים כאלה קורים…
"גם בארצות הברית זה קורה, אבל שם יש פרוטוקולים מאוד ברורים מה מותר ומה אסור להם לעשות. פה אף אחד לא מבקר את ההתנהלות שלהם כנראה. אז מותר להם לעשות מניפולציות ולהגיד לי שאשתי הרגע הודתה שאני סוחר סמים. כשהגענו לכאן חשבנו שאנחנו עוברים למדינה דמוקרטית, מדינה בה אני אומר שלום לשוטר ברחוב ואם הוא בא לעשות אצלי חיפוש הוא לא יהרוס לי את הבית".
אנחנו נשארים בארץ
כאמור, חודש עבר מאז המקרה ומשפחת אנגלמאייר שבה לחיים הרגילים, פחות או יותר. "הטרגדיה היא שהבית שלנו הפך מבית פתוח לבית סגור. תמיד הבית שלנו היה פתוח בכל השעות לחברים של הילדים, כולם באים והולכים. היום הדלת סגורה ובעשר וחצי הילדים כבר חזרה בבית. בגלל שהבנו שהקשרים החברתיים של הילדים עשויים להשפיע על החיים שלנו, זאת הטרגדיה. הבת שלי כתבה משהו בצחוק לפני שנה וחצי ותראה לאן זה הוביל. אז היום החופש שלהם מוגבל יותר ממה שהיה בעבר".
בינתיים נראה כי למרות ההתנהלות ה"סוערת" של המשטרה באותו יום, לא יהיה מצד המדינה המשך משפטי בעניין. למרות זאת, התיק שנשאר פתוח נגד בני המשפחה עדיין מטריד את אנגלמאייר, שאף הגיש תלונה למח"ש ומתכוון לתבוע את משטרת ישראל: "לבן שלי יש צו ראשון בקיץ. במידה והחקירה עדיין תהיה פתוחה והתיק לא ייסגר, אז בוודאי שזה ישפיע. יש כתם על החיים שלך מבלי שעשית דבר".
כתבת על "חלום העלייה שהתנפץ". אתה עדיין מרגיש כך?
"כן, זה נכון. כשאתה מגיע לישראל מאמריקה, בה מלמדים ציונות כמו בכת, אתה מגיע מאוד אידיאליסט. הייתה לי הרבה אהבה לישראל לפני שעליתי. אתה בא עם איזה חזון שתהיה חלק ממה שקורה פה. המקרה הזה ניפץ את חלום העלייה מפני שזה הביא את המציאות ישר אלינו, במובן של ההבנה כמה גדול המרחק עד שנהיה באמת חברה מתורבתת. החוקים פה לא לגמרי ברורים. אם אתה לא יכול לסמוך על השלטון, אז למה בכלל אתה נשאר פה?".
התביעה תהייה על "נזקים עתידיים"
"אין דרך להסביר את ההתנהלות של השוטרים", אומר פרקליטו של אנגלמאייר. "נגיש תביעה גם על מעצר השווא"
חי חבר, עורך דינו של אנגלמאייר, כיצד הגבת לאחר המעצר?
"לאחר שמרשי ובתו נעצרו התקשרתי לתחנה וביקשתי לדבר איתם. השוטרים לא אפשרו לי לשוחח עימם ואף אמרו שהקטינה לא מעוניינת לדבר עם עורך דין. דבר שכמובן לא היה נכון. רק אחרי שיצרתי קצת מהומה אפשרו לי לדבר איתם. מה שמקומם במיוחד בהתנהלות שלהם זאת גסות הרוח והזילות בזכויות אדם. לא הייתה להם שום סיבה לעצור אותו. אתם רוצים לחקור? תעכבו אותו לחקירה. איזו סיבה הייתה לאזוק אותו במשך שעות? האמת, אין לי אפילו דרך להסביר את ההתנהלות שלהם. במיוחד אחרי שלא מצאו דבר בחיפוש".
עו"ד חי חבר (צילום פרטי)
כיצד אתם מתכוונים לפעול?
"אנחנו מתכוונים להגיש תביעה על מעצר שווא ונזקים עתידיים".
"רוב האנשים לא מתלוננים"
עורך מגזין הרשת "קנאביס" סבור שמשטרת ישראל, למרות הצהרת ראשיה על מיתון בפעולות נגד אנשים פרטיים, עושה דווקא את ההיפך
ג'וני סולומון, עורך באתר האינטרנט הישראלי "קנאביס", מכיר היטב סיפורים מהסוג שאירע למשפחת אנגלמאייר ממודיעין. "זה כל כך נפוץ שאני יכול לספר לך שבטווח של כמה ימים מהמקרה של אנגלמאייר היה מקרה נוסף בו שוטרים נכנסו לביתה של חולה המחזיקה ברישיון לקנאביס רפואי, לקחו מביתה שלושה גרם מריחואנה ולאחר מכן, כאשר הגיעה להתלונן, נאמר לה כי אין תיעוד של המקרה ומבחינת המשטרה הוא כלל לא התרחש. לא חסרים סיפורים כאלה, בין אם כאלה שפרסמתי או כאלה שלא התפרסמו".
הגישה המשטרתית לא השתנתה עם השנים ועם ההצהרות שנאמרו?
"ממש לא. הגישה שלהם לא משתנה ואנחנו חושבים שזה דווקא מחמיר. אין לנו את הנתונים אבל לא נראה שיש שינוי בגישה לגבי רדיפת צרכני הקנאביס וההתנהלות מולם. המשטרה עדיין מתרכזת במעצרים של צרכנים והם עובדים היום מאוד חזק בקבוצות פייסבוק וואטספ. אנחנו שומעים דיווחים מילדים ששוטרים לוקחים מהם את הטלפונים כדי לעבור על ההודעות בקבוצות הוואטספ. גם כשהם מגיעים עם צו חיפוש ביד הם מתנהלים כמו בריונים. אנחנו שומעים עדויות על שוטרים שמסרבים להראות את הצו עד שתפתח את הדלת או שמאיימים לשבור את הדלת. אלה דברים שאני הייתי צוחק מהם, אבל האדם הממוצע לא יודע שאסור למשטרה להתנהל כך".
ואין הבדל גם כאשר הם מגיעים אל מי שעל פניו נראה כאדם נורמטיבי לחלוטין?
"זה יותר גרוע מזה. אם תיקח לדוגמא את אנגלמאייר כאדם רגיל שנפגע, אז מתחתיו יש את החולים שאין להם את היכולת לצאת ולפרסם את מה שקרה להם".
יש תוצאות כאשר אנשים מתלוננים על התנהלות המשטרה מולם?
"המצב עוד יותר גרוע מזה מפני שרוב האנשים לא מתלוננים. בסופו של דבר, אחרי שהפכו לך את הבית והיית בחקירה או במעצר, אתה כבר מפחד מהמשטרה. מהמעט שמתלוננים אני לא יודע על תוצאות. גם כשמוגשות תלונות למח"ש, מי מבטיח לנו שזה באמת נבדק ומטופל ולא מטוייח?".
בתמונה: אנגלמאייר. "במשך חמישה ימים לא יכולתי ללכת לעבוד" (צילום פרטי)