השבוע הלך לעולמו זמר העבר גבי שושן. האיש שפירסם את "16 מלאו לנער" שלח יד בנפשו בשל מצוקות אישיות, ולמחרת נמלאה הארץ – כצפוי – בגל של השתפכויות, הכאות על חטא, טענות ומענות ומלחמת הכל בכל.
הגדילה לעשות שרת התרבות מירי רגב, שמיהרה להכריז כי "שושן היה מרוויח מהקמת תחנת רדיו הנוסטלגיה" שהחליטה להקים. אחרים התאגדו למקהלת המקוננים הקבועה המטיחה בנו ש"איננו יודעים לכבד את האמנים שלנו". המקופחים המקצועיים מיהרו להשוות את נסיבות חייו לאלה של יצחק קלפטר (שכידוע "זכה" למספר מופעי תרומה עבורו) וכולם ביחד הזכירו לנו שאנחנו אולי חיים במדינה רב תרבותית, אבל הפולניות הקשה טבועה בכולם. כמו שנאמר: לא בכינו – לא נהנינו.
אז תדע כל אם עבריה, שבנה מחזיק בגיטרה בס או מקלות תופים (או מכחול של צייר או עט סופרים), כי הבחירה בחיי אמן היא החלטה אישית, שרוב הסיכויים כי תגרום לעולל לבעיות פרנסה בעתיד. וכדאי מאוד שתיטע בו כבר עכשיו את התובנה שאם יהיה קשה – אל לו לבוא בטענות לאיש ואל לו להתבזות בבקשות בנוסח "תעזרו לי, אני אמן".
אמנם אין טעם לחיינו ללא אמנות ואמנים. אבל בין זה לבין תמיכה מוסדית המרחק רב. התמיכה המוסדית לא רק שהיא מזיקה למי שאינו נתמך, אלא שהיא פוגעת גם במי שהיא "מסייעת לו". לעולם נבחין בצלילים שהופקו במסגרת "אמנות מטעם" לעומת מוזיקה אמיתית, שנוצרה בלבו של אמן חופשי, אפילו אם הוא רעב ללחם.