לאמו בת ה-16, שמסרה אותו לאימוץ היתה בקשה אחת: "שיגדל במשפחה גדולה ודתית". ואכן, המפגש הראשון של גיל קליימאן עם הארץ היה כשהגיע לביקור כילד דתי מברוקלין. במגוון תפקידיו במשטרה, הוא פגש את הטרור אינספור פעמים ולקה בפוסט טראומה, נשלח לאתר עדים במחלקה לחקירת פשעי נאצים, כתב ספר על טרוריסטים מתאבדים, היה דובר המשטרה לתקשורת זרה,  והוא היום יועץ תקשורתי למלחמה בטרור. על ההתנהלות בגל הטרור אחרון הוא אומר: "היסטריה מלבה חוסר ביטחון שגורם לנו לעשות דברים שמסכנים אותנו עוד יותר"

בסטטן איילנד ניו יורק, בסוף שנות החמישים יולדת נערה יהודיה בת שש עשרה תינוק מחוץ לנישואין ומוסרת אותו לאימוץ ובקשה אחת בפיה, שיגדל במשפחה גדולה, משפחה דתית. אחד עשרה שנים אחרי אותו יום, נשלח הילד, גיל קליימאן חובש כיפה מברוקלין לבקר אצל קרובי משפחתו של אביו בתל אביב ודימונה בארץ שלא ביקר בה מעולם. גיל מגיע באוטובוס לדימונה בשעת ערב מאוחרת ונותנים לו תה חם עם נענע ועוגיות שטעמן עדיין בפיו. הוא רואה איך קונים עוף בשוק ומורטים את נוצותיו במרפסת, בן המשפחה המארחת חוזר הביתה מהצבא לבוש מדים. הילד מברוקלין עומד משתאה. הארץ הזו טובה בעיניו, והביקור הזה ייחקק בתודעתו לנצח כתחילתו של קשר עמוק ורק ילך ויתרחב, ילך ויעמיק.

ב-2015 מוזמן עד מומחה מטעם התביעה להעיד במשפט שמתנהל בבית המשפט הפדראלי נגד החמאס בדבר פיצויים מהבנק הערבי לנפגעי טרור אמריקאים. האיש, שכיהן בשלל תפקידים במשטרת ישראל והיה נוכח באין ספור זירות טרור במיוחד בזמן האינתיפאדה השנייה הוא גיל קליימאן, רב פקד בדימוס, ואותו תינוק שנולד בסטטן איילנד, ביקר לראשונה בארץ בגיל 11 וחי כיום במודיעין עם משפחתו.

קבעה את גורלו

את קליימאן (57) אני פוגשת בביתו החמים בשכונת מוריה "היינו בין הראשונים שהתיישבו בשכונה בשנת 2006" שם הוא מתגורר עם רעייתו אילנית, רב פקד במשטרה ושלושת ילדיהם: מרי לי, בת 23 שהשתחררה לא מזמן כקצינת ת"ש, ליעם בן 20 עדיין משרת כמ"כ בחיל ההנדסה והצעיר שיין שאמור להתגייס בקרוב.

ידעת מגיל צעיר שאתה מאומץ?

"כן, אבל הזוג שאימץ אותי מורי וג'ני קליימאן, ואחריי גם עוד שלושה ילדים, אחיי, היו עבורי ההורים היחידים. משפט שאמרה הנערה הצעירה כל כך שילדה אותי בסטטן איילנד ושנתנו לה להחזיק את התינוק שילדה לחמש דקות קבע את גורלי. "תנו אותו למשפחה יהודית דתית" אמרה. היא רצתה שתהיה לי משפחה גדולה.

הורי סיפרו לי, שכשנה לפני שנולדתי, ראיינו אותם בסוכנות אימוץ ואבי ענה של שאלה מסוימת שלא "לפי הספר" הורי, יהודים דתיים היו בטוחים שלא ייתנו להם לאמץ אבל פתאום התקשרו באביב 1958 ושאלו אותם אם ירצו לאמץ תינוק".

קליימאן. "טרור הוא עניין של פרספקטיבות. היסטריה מלבה חוסר ביטחון שגורם לנו לעשות דברים שמסכנים אותנו עוד יותר"

קליימאן התחנך בברוקלין במסגרות דתיות ועזב בגיל 16 את הישיבה אחרי שכעסו עליו על שהחליט להישאר בהפגנה שהתנהלה מול מטה האו"מ בזמן נאומו של ערפאת בשנת 1974. הוא עבר מסלול רגיל של נער אמריקאי ולמד באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון היסטוריה של העת החדשה.

מתי הבנת שלא תישאר בארה"ב ותעלה לארץ?

"בזמן האוניברסיטה, שמעתי על רב מהקהילה בברוקלין שקיבל התקף לב ומת ברחוב  ואני זוכר שאמרתי לעצמי: אם ייגזר עלי יום אחד ליפול ברחוב ולמות אני רוצה שזה ייקרה לי ברחוב בישראל לא ברחוב ניו יורקי. זה היה לי פתאום נורא ברור שישראל היא המקום שבו אהיה בשארית חיי".

טרור ופוסט טראומה

אחרי אותו ביקור בגיל אחת עשרה, עת נשלח לבדו לבקר חברים של הוריו שהתגוררו כאן, ביקר עם משפחתו כמעט כל קיץ בישראל ולמד לאט לאט עברית. הוריו ואחיו עלו ב- 1978 והוא הצטרף אליהם אחרי שסיים את התואר והתגייס להנדסה קרבית. כשהשתחרר, זומן ליחידת החבלה של המשטרה, הארגון שיהפוך לביתו בעשרים וחמש השנים הבאות. הוא מילא שלל תפקידים מגוונים: חבלן, מדריך ללוחמה בטרור, חוקר ביחידה לחקירת פשעי הנאצים, חוקר בימ"ר תל אביב ובתפקידו האחרון דובר המשטרה לתקשורת זרה.  במהלך השירות יצא ללימודי משפטים בבר אילן אבל חזר לתפקידים בעלי אופי מבצעי.    

מה היה אופי הפעילות במחלקה לחקירת פשעי הנאצים?

 "לקראת סוף שנות השמונים הבינו במערב וגם בישראל שחלון ההזדמנויות להביא לדין פושעים נאצים ומשתפי פעולה שחמקו מעונש הולך ומצטמצם ויש לעשות מאמץ כמעט אחרון להגיע אליהם. תפקידי במחלקה היה לאתר עדים שיוכלו להעיד במשפטים שהתנהלו במדינות שונות. עשיתי זאת כשלוש שנים ואז יצאתי לקורס קצינים. עשיתי מספר תפקידים וב- 2000 כשפרצה האינתיפאדה השנייה המפכ"ל דאז אהרונישקי הבין שהמלחמה בטרור היא גם דרך התקשורת – להגיע דרכה אל לבו של הציבור כאן וגם בעולם ולשמור על חוסנו של הציבור. הדוברות הפכה להיות חלק מהמערך המבצעי וזאת בשונה ממשטרות במדינות אחרות שם היא לרוב חלק ממערך יחסי הציבור. קליימאן היה אמון על הדוברות לרשתות הזרות והיה בין הראשונים להגיע לכל זירה. והזירות היו רבות מנשוא. הוא מצא את עצמו כמעט בכל יום מול המראות הקשים של זירת פיגועי התאבדות.

איך מתמודדים?

"מתמודדים. אני זוכר לפרטים כל אחד ואחד מהם. אבל אחרי שהייתי בעשרות כאלו הייתי כנראה באחד יותר מידי. מצאתי את עצמי בוכה ללא הפסקה באותו יום והבנתי שמשהו עובר עלי. הוא מתאר בגילוי לב. "נתנו לנו שכפצי"ם אבל לא ליווי של פסיכולוג. היום זה כבר שונה לחלוטין, יש הרבה יותר מודעות לעומס הנפשי שכרוך בהתמודדות כמעט יומיומית עם זירות טרור. בשלב מסויים הבינו שיש לי post traumatic stress disorder תסמונת פוסט טראומטית.

בגיל 47 קליימאן החליט לפרוש מהמשטרה ולטפל בעצמו בתמיכת מחלקת השיקום של משרד הביטחון לה הוא חולק שבחים. הוא התמקד בלימוד ואימונים של אומנות לחימה ועשה בעצמו קורס מדריך של אמנות לחימה, ספורט שהוא חלק בלתי נפרד מחייו מילדות, ואף הפך בהתנדבות למדריך אמנות לחימה לנפגעי פוסט טראומה.

איך עיסוק בספורט הזה יכול לעזור לתסמונת פוסט טראומטית?

"זה נותן לך אי של שקט בכל הרעשים שנגרמים בגלל ההפרעה הפוסט טראומטית ואתה לומד להשליך את השקט הזה גם אל תוך שאר שטחי החיים".

יועץ למלחמה בטרור

למרות הכל, קליימאן מעולם לא עזב את נושא המלחמה בטרור. בשנים האחרונות הוא משמש כיועץ בכל מה שקשור לתקשורת ולחימה בטרור, חיזוק החוסן הציבורי. הוא הרצה אין ספור פעמים בארה"ב בפני שוטרים ועובדים של המשרד לביטחון פנים האמריקאי, ובשנה האחרונה עסק בהכנת עדות כעד מומחה במשפט שהתנהל בבית המשפט הפדראלי האמריקאי מול הבנק הערבי בתביעת פיצויים לנפגעי פעולות טרור של החמאס.

מה ניסו להשיג במשפט הזה?

"מערכת החוק האמריקאית נותנת אפשרות לנפגעי טרור לקבל את הצדק שהם לא קיבלו במשפט הפלילי ולקבל גם פיצוי כספי על הנזק שנגרם להם בפעולת הטרור. לתבוע את הבנק הערבי שהעביר כספים לחמאס, לקח 11 שנה להוכיח שהבנק עבר על החוק האמריקאי. אחרי שאישרו את הפסק דין נגד הבנק הערבי היה משפט השני על הערכת הנזק. תפקידי כעד מומחה היה להסביר למושבעים מה הם אירועי טרור האלו. התובעים היו נפגעי טרור עם דרכון אמריקאי שנפגעו באירועי טרור בארץ. היו למשל חלק מהרוצחים שהשתחררו וחיים כיום במדינות ערב. בסופו של דבר לא נתתי את העדות כי התובעים הגיעו לפשרה עם הבנק הערבי. מזל שיש את האפשרות הזו ממערכת המשפט האמריקאית שאפשרת לבעלי אזרחות לתבוע ולקבל קצת צדק למרות שאין נחמה על האובדן בחיי אדם".

הוצאת גם ספר בנושא….

"נכון. אחרי הפרישה מהמשטרה פנו אלי בהצעה לכתוב על תופעת טרור ההתאבדויות מכמה היבטים הוצאנו את הספר Terrorist Suicide Bombings: Attack Interdiction, Mitigation, and Response, 2011) בשיתוף פעולה עם העיתונאי רוברט סלייטר ומרדכי דיג'ינסקי שהוא מהמשטרה הניו יורקית. היה חסר ספר לימוד לאנשי מקצוע שנכתב בלשון שגם אנשים שלא בתפקיד יכולים למצוא בו עניין. הספר עוסק בתופעת הטרור, מה הוא מנסה להשיג, ומנסה לשים את תופעת ההתאבדות בפרופורציות הנכונות. הוא מתאר את זירת האירוע מההיבטים של האנשים השונים שמגיעים אליה: מה אתה צריך לעשות בתור שוטר, כעיתונאי או כבאי למשל."

על רקע מה שאנחנו חווים בחדשים האחרונים בגל הטרור הנוכחי מה אתה יכול לומר לתושבי מודיעין?  

"העם שלנו עבר דברים קשים מאוד לאורך השנים והצלחנו להתגבר וגם הפעם, אין לי ספק שנצליח. טרור הוא עניין של פרספקטיבות. היסטריה מלבה חוסר ביטחון שגורם לנו לעשות דברים שמסכנים אותנו עוד יותר. את יודעת כמה אנשים מתים מרק פליטות כדורים בשנה בארה"ב? חמש מאות לפחות. מנפילות מסולם בבתים: אלפים. תחשבו על סטטיסטיקות של תאונות דרכים. ברור שאת מי שנפגע מאירוע טרור או משפחתו נפגעה לא תנחם הסטטיסטיקה אבל הציבור צריך לדבוק בשגרת החיים. אנחנו לא חושבים בכל פעם שאנו חוצים את הכביש מה הסיכוי שתפגע בנו מכונית. יותר שוטרים ואמצעים כמו בטונדות בתחנות אוטובוסים מוסיפים לתחושת הביטחון של הציבור אך לא ימנעו לצערי ניסיונות לפגע".

איך אתה רואה השוני בין האינתיפאדה של תחילת שנות האלפיים למה שאנחנו חווים בחודשים האחרונים?

"אני חושב שהחומה שהוקמה בעקבות טרור המתאבדים שהשתולל אז הייתה מהלך מוצלח. נכון שבעזה עברו לשילוח טילים אבל  הקלות הבלתי נסבלת שבה עברו בזמנו מחבלים מתאבדים לתוך שטח ישראל לא קיימת".

מה אתה חושב על כך שכיום כל אזרח הוא בעצם מסכל פיגוע בפוטנציה?

"אני מאוד בעד נשיאת נשקים אישיים למי שכשיר כמובן. לא פעם אזרחים חמושים נותנים את המענה הראשון עד הגעת המשטרה ולרוב אין מנוס מלנטרל את המפגע כי קרו לא מעט פעמים כפי שראינו גם בחודשים האחרונים שגם מחבל פצוע הצליח להמשיך לפגע".

אוהבים את מודיעין

כשעוד היה חוקר צעיר פגש במי שהפכה להיות אשתו, אילנית, בת שירות לאומי. שניהם גידלו את שלושת ילדיהם תוך כדי התקדמות בתפקידים שונים בארגון, עם משמרות שהתארכו לעיתים אל תוך הלילה. איך עושים את זה? אני שואלת וקליימאן פורץ בצחוק. עם הרבה עזרה מהמשפחה המורחבת וגם הרבה עצמאות של שלושת הילדים. בתקופת האינתיפאדה השנייה כשאילנית ואני היו לעיתים מוקפצים או נשארים משמרות ארוכות שהפכו להיות חופפות במקום משלימות הילדים היו מגלים תושייה מיוחדת, למשל פעם איחרנו מאוד בעקבות אחד הפיגועים ומרי לי, הבכורה, הכניסה ספגטי בקערת מים במיקרו עד שהתרככו והילדים אכלו את זה לארוחת ערב עם קטשופ, הם הסתדרו".

"מצאתי את עצמי בוכה ללא הפסקה באותו יום והבנתי שמשהו עובר עלי"

על רקע מה שהתחולל במשטרה בשנה האחרונה קליימאן מציין שגם אם היו פעמים שהוא עצמו כעס בעבר לפעמים על דברים שקרו בארגון שלו הרי שמדובר על ארגון שבנוי מ"הרבה אנשים טובים שעושים שעות וימי ומסכנים את חייהם לטובת הביטחון האזרחי" הוא גאה בשנים ששירת בשורות המשטרה, רואה בכל שליחות ובכלל, מאמין בשליחות למען הציבור ומאז אותו ביקור מכונן כילד שנשלח לבדו, כדי להתארח אצל חבר של אביו בשדרות ח"ן בתל אביב הוא אוהב את המקום הזה, את המדינה הזו והדבר ניכר כמעט בכל דבר שהוא אומר.

למודיעין עברו מבית שמש לפני כתשע שנים, וקליימאן אומר שהוא מאוהב במקום רואה בה את מקום המגורים האולטימטיבי עבור משפחתו. הם היו מהמשפחות שהקימו את בית הספר יח"ד והיו מעורבים מאוד בקהילת בית הספר. גם כיום הזוג מעורב בקהילה ואילנית, שעשתה קורס איפור לפני מספר שנים נוהגת לאפר בהתנדבות נשים בקהילה מתוך תקווה שהן תגמולנה גם הן לנשים אחרות במעשה טוב.

האם ניסית בשלב מסוים לחפש את אמך הביולוגית?

"אשתי היא זו שהציעה לי בשנת אלפיים, אחרי שהתחברנו לאינטרנט בבית לנסות למצוא אותה. בהתחלה לא הייתי בטוח שאני מעוניין בכלל. אבל ערב אחד נכנסתי בכל זאת לאתר של הסוכנות שדרכה אומצתי. וכתבתי הודעה במעין לוח הודעות וירטואלי עם שמי ונתוני הלידה כפי שידעתי אותם. אחרי כמה דקות גילתי הודעה שנכתבה רק ארבעה חודשים קודם מאם שמחפשת את התינוק שנולד לה ב- 28 למארס 1958. צעקתי לאשתי שאני חושב שמצאתי משהו היא התקשתה להאמין שזה קרה כל כך מהר. אבל אני ידעתי שנולדתי ב- 30 במארס באותה שנה וחשבתי שאולי מדובר בנערה אחרת שהכירה את אימי הביולוגית באותו מקום בסטטן איילנד, אליו הגיעו נערות צעירות שהרו מחוץ לנישואין ללדת. כתבתי לאישה ששמי המקורי הוא דניאל ג'וזף וששם משפחתי מתחיל באות J  כתבתי את ההודעה הזו ב-4 ביולי, ולא חשבתי על זה שזה תאריך שבו הרבה אמריקאים נמצאים בחופשה וייתכן שייקח זמן עד שתענה ואכן חלפו יומיים בלי מענה וחשבתי שאולי בדיוק פספסתי, אולי היא נפטרה בדיוק אבל אחרי יומיים הגיע מכתב מאישה בשם קארן ג'ורדן. היא כתבה לי שהיא קודם מעדיפה שנתכתב, לא נדבר ישר בטלפון. כתבה שהיא רוצה קצת להכיר אותי. היא סיפרה לי שאבי היה בחור איטלקי. אחרי כמה מכתבים היא כתבה לי שבספטמבר תהיה בפריז, עם בעלה שהיה מעצב תכשיטים ידוע ושהציג תערוכה בעיר ושתשמח מאוד אם נוכל להיפגש. מובן שטסנו אשתי ואני. הייתה פגישה מרגשת ותחילתו של קשר שנמשך 15 שנה, עד מותה בטרם עת מסרטן לפני כשנה.  אמו המאמצת, ג'ני קליימאן נפטרה כבר ב- 2011 אבל הוריו פגשו גם הם בקארן שהגיעה גם לבקרו בארץ. היו לה שני ילדים. מעגל נסגר.

הוא מדגיש שעבורו אימו היא ג'ני קליימאן שגידלה אותו ואת אחיו במסירות רבה ובאינטואיציה שלה בעצם הביאה אותו לעלות לתורה עם פרשת שבוע הלידה האמיתי שלו, פרשת צו ולא שמיני כפי שהיה אמור לקרות אם היו הולכים לפי התאריך הלידה הרשמי אבל לא האמיתי שלו. "היא אמרה לאבי שעדיף שאעלה עם פרשת צו לפני פסח ולא בשבוע של פסח עצמו."