"ג'וי". תסריט ובימוי: דייויד או. ראסל. שחקנים: ג'ניפר לורנס, בראדלי קופר, רוברט דה-נירו, אדגר רמירז, איזבלה רוסליני. ארה,ב, 2015. 124 דקות. 3 כוכבים.
הטבלה לא משקרת: בחמש השנים האחרונות שלח דייויד או. ראסל לאוסקרים שלושה סרטים, שהניבו יחד 25 מועמדויות ו-3 זכיות, לשחקנים כריסטיאן בייל ("פייטר")" מליסה לאו ("פייטר") וג'ניפר לורנס ("אופטימיות היא שם המשחק"). סרטו האחרון, "חלום אמריקאי", זכה בלא פחות מעשר מועמדויות לפרס הנחשק ביותר בתעשייה. כך שאין פלא שכולנו התרגלנו לראות בכל סרט חדש שלו – והוא מקפיד להוציא אותם עכשיו אחת לשנה, תמיד בחודשי השנה האחרונים, בדיוק בזמן לשיא המרוץ – טוען לגיטימי לכתר. על אחת כמה וכמה כשסרטיו מאוכלסים בשחקנים קבועים וידועי אוסקרים. לסרטו הנוכחי, "ג'וי", חברו יחד ג'ניפר לורנס ובראדלי קופר, ששיתפו פעולה עם ראסל ב"אופטימיות היא שם המשחק" ו"חלום אמריקאי", ורוברט דה-נירו שלקח גם הוא חלק ב"אופטימיות". בנוסף, התסריט מבוסס על סיפור סינדרלה אמיתי: סיפורה של ג'וי מאנגנו, אישה קשת יום מטופלת במשפחה מסוכסכת שהפכה לאימפריית מוצרים לבית ששווה מיליונים. במאי חביב האקדמיה, שחקנים מעולים וסיפור הצלחה כנגד כל הסיכויים. הפרסים כמעט מחלקים את עצמם.
אלא ש"ג'וי" לוקה בכמה כשלים בסיסיים שעומדים בעוכריה של מה שיכולה הייתה להיות סאטירה נשכנית על פנטזיית ההצלחה האמריקאית, האומה שבה כל אחד, בתיאוריה לפחות, יכול להפוך למיליונר עם קצת נחישות ועבודה קשה. ובאופן אירוני, הכשל המרכזי הוא הכשלים שעומדים בדרכה של ג'וי (לורנס) – שם הולם לדמות כל כך לא מאושרת. כנקודת מוצא, היא מטופלת בשני ילדים, בגרוש (אדגר רמירז) שלא עובד ומתגורר במרתף ביתה, באם (וירג'יניה מדסן) שמכורה לאופרות סבון ולא יוצאת מהמיטה, באב (דה-נירו) שמתייצב על דלתה עם המזוודות לאחר שחברתו לחיים זרקה אותו מחייה, באחות למחצה (אליזבת' רוהם) שאין לה עצם מפרגנת אחת בגופה ובסבתא (דיאן לד) שפרגונים דווקא יש לה הרבה, אבל היא עצמה זקנה וחולה וזקוקה לעזרה. ג'וי מפוטרת מעבודתה, מתמודדת עם נושים, וכשהיא כבר מניחה את הראש לנמנום קצר – היא כל כך מותשת שהיא עושה את זה למרגלות המיטה של מישהו אחר או על גרם המדרגות. ואולי זה אכן היה ככה במציאות, ואולי זו דרכו של הסרט להעמיק את הבור בו היו קבורים חייה של מאנגנו, בעצמה שותפה פעילה בהפקת הסרט, כדי שהטיפוס ממנו יהיה ספקטקולארי יותר. כך או כך, זה מרגיש קצת יותר מדי.
המצב לא משתפר כשקורה המאורע המחולל של הסרט, וג'וי ממציאה את מגב הפלא שלה – לאחר שהיא כורעת על ברכיה כדי לנקות יין אדום ששפך הגרוש שלה על היאכטה של חברתו החדשה של אביה (איזבלה רוסליני), ונאלצת לשלוף רסיסי זכוכית מאצבעותיה. כי נראה שגם אז, כשקרן אור של תקווה חודרת לחייה האומללים של ג'וי המסכנה והגיבורה, נראה שכל העולם ואחותו מתייצבים כדי להתנכל לה, לרמות אותה ולסחוט ממנה כמה שיותר. השיא הוא נאום חוצב להבות שנושאים בפניה אביה וחברתו טרודי, בו הם דורשים ממנה לוותר ואומרים לה, פחות או יותר במילים אלה, שהיא אפס ושהיא עשתה טעות שניסתה להצליח מלכתחילה. וזו פחות או יותר הנקודה שבה הסרט – שמתמודד בגלובוס הזהב, אלוהים יודע איך, בקטגוריית הקומי-מוזיקלי – מאבד כל בדל של ריאליזם והופך למלודרמת בורקס.
על אף האובר-דרמטיות, לאורך הסרט ניכרים ניסיונותיו של ראסל להוציא מסיפור הלוס מיזרבלוס הזה משהו שיגרה איברים אחרים מלבד בלוטות הדמעות. זה ניכר למשל באופרת הסבון בה צופה באדיקות אמה של ג'וי, בה לוקחים חלק כמה מגדולי כוכבי אופרות הסבון האמריקאיות, ובהם סוזן לוצ'י ולורה רייט. אלא שהניסיון להציב אותה כמראה לחייה של ג'וי ולמהפך שהם עוברים לאורך הסרט אינו מסתייע. גם דמותו הסימפטית של ניל ווקר (קופר), מנהל ערוץ הקניות אליו לוקחת ג'וי את המצאתה, זוכה לרגעי מסך קצרים מדי, ומערכת היחסים הנרקמת בין השניים אינה מטפסת לגבהים אליהם היא אמורה לטפס. ג'ניפר לורנס, בת 25 בסך הכל, צעירה מכדי לגלם גרושה ואם לשניים שהחיים התנכלו אליה. סצינת השיא של הסרט, בה היא צועדת בנחישות, לבושה בגדים שחורים וצמודים וחמושה במשקפי שמש, בדרכה להתעמת עם אחרון המתנכלים לה, נראית כאילו הולחמה לשם מסאגת "משחקי הרעב". דמותה של ג'וי מעוררת אמפתיה – איך אפשר שלא, בהתחשב בזה שהיא בחורה טובת לב ומוכשרת המוקפת בחבורה של עלובי נפש מוצצי דם – אבל היא, והסרט כולו, היו יוצאים נשכרים מקצת פחות קידוש מעונה וקצת יותר מהדבר הזה שאמור להימצא בדרך כלל בקומדיות. נו, איך קוראים לזה. הומור.
