לוטן מגר ממודיעין אמנם רק בת 29, אבל הספיקה לצבור לא מעט תארים בחייה. כנערה, היא היתה פעילה במועצת התלמידים בבית ספרה ומאוחר יותר שימשה כיו"ר מועצת הנוער בעיר. היא הספיקה לייצג השנה את ישראל באליפות העולם הקפוארה בברזיל והיום היא מורה בבית ספר 'אלונים' בעיר ומאמנת קפוארה בכירה. "אני מייחסת את מי שאני היום למשפחה ולקפוארה." אומרת מגר "ברגע שגיליתי את הקפוארה, הפכתי מילדה שקטה ומופנמת לנערה פעילה ותורמת. פתאום הבנתי שיש לי הרבה מה לתת לעולם".

שיעור בעצמאות

מגר נולדה וגדלה ברמלה. בגיל אחת עשרה, עברה למודיעין עם הוריה ושתי אחיותיה. "גדלנו בבית מאד משפחתי וחם" היא מספרת "היו בו תמיד ערכים מאד חזקים ועד היום ברור שהמשפחה קודמת לכל." גם היום, למרות שהיא ואחיותיה בגרו והן עובדות ולומדות, הן מקפידות להיפגש עם המשפחה על בסיס שבועי לפחות. "זה נותן המון הדבק, הביחד הזה." אגב, התפוח לא נפל רחוק מהעץ. אמה אורנה מגר, יועצת ראש העיר למעמד האישה, היא דמות פעילה ונמרצת.

העצמאות הגיעה מאמא?

"אני לא רחוקה מאמא שלי בחשיבה שלה אבל אני חושבת שהדברים שעשיתי היו באופן עצמאי. היא תמיד עודדה אותי אבל הדברים הגיעו ממני ולא ממנה. בבית למדתי שאין משהו שאשה לא מסוגלת לעשות ושאין שום סיבה שלא אעשה מה שאני רוצה. למדתי ממנה, שלא משנה מה אני בוחרת, כל עוד אני מאמינה בזה והולכת עם זה ,זה יקרה. היא הנחילה בבית גישה של התמדה והצלחה. היא תמיד עודדה אותי להמשיך ולא להפסיק. למידה שמותר לראות את הקשיים אבל שלא צריך להתיאש בגללם. היום ברור לי שהמשפחה היא הבסיס להכל ולכן אני מאמינה שהמשפחה נתנה לי את המקום לפרוח ולהתאים את עצמי. אחרי זה, כל השאר קל."

בכיתה ט' החלה מגר ללמוד קפוארה, צעד שלטענתה, שינה אותה מן הקצה אל הקצה. "המאמן הראשון שלי היה פסיכולוג והיה מומחה בלעבוד עם בני נוער. הרגשתי שמצאתי מקום שבו אוכל ללמוד על עצמי ועל מה שיש לי לתת מעבר. הבנתי שגם בי יש את המשהו המיוחד שלי והתחלתי לחפש אותו." מגר הרגישה שבטחונה העצמי גדל והיא החלה לגלות את עצמה ואת העולם מסביבה. "פתאום נתקלתי באנשים מכל מיני מקומות שלא נתקלתי קודם. פתאום אתה מגלה שאנשים אוהבים אותך, מתחברים אלייך. אתה מגלה עולם אחר ומבין שיש לך מה להגיד ומה לעשות."

פעילה חברתית

מכאן החלה להיות פעילה בקבוצות חברתיות כמו "נוער בונה חברה אחרת". היא נכנסה למועצת התלמידים ולמועצת הנוער העירונית. "זו היתה תחילת פעילות הנוער בעיר, כשעוד מועדון הנוער לא היה קיים והיה לנו כל כך הרבה דברים לעשות.

בכיתה י"ב היא נבחרה לכהן כיו"ר מועצת הנוער. "אירגנו אירועים למען הנוער וערבי גישור בין דתיים לחילוניים." בצבא שירתה כמפקדת בקורס הכנה לקצונה בחיל חימוש ונהנתה מאד מההדרכה. עם זאת, ניצלה כל הזדמנות שיכלה כדי לצאת ולהמשיך להתאמן בקפוארה. לאחר הצבא היא נסעה לברזיל כדי לחוות את הקפוארה מקרוב. "התאמנתי עם המורים הכי בכירים וזכיתי לראות את אליפות עולם".

לפני כחמש שנים פנתה מגר ללימודי חינוך ולקראת סופם החלה להדריך קבוצת ילדים בגן יבנה. "ברגע שהתחלתי לעבוד עם הילדים הבנתי שזה הכיוון, זה היעוד שלי."

גם לבנות חרדיות

באותו זמן, במקביל, חבר לאימונים שלה פתח קבוצת בנים חרדים בבני ברק. מגר הגיע לטקס סיום של הקבוצה, שם  פגשה את בנות המשפחה החרדיות.  "חשבתי לעצמי, יש כבר קפוארה לבנים אבל מה עם הבנות? להן לא מגיע? ". אבל הקפוארה היתה תחום חדש בקרב בני המגזר החרדי ופתיחת קבוצה לבנות היתה נראית כבעייתיית מאד. "היה קשה להביא לשם בנות" היא מספרת. "לפי הרבנים, לבנות אסור לעסוק באף סוג של אומנות לחימה." מגר וחבריה ניסו במשך שנה להסביר לרבנים ולהורים בבני ברק את הדרך בה הם רואים את הדברים, אם כי השכנוע לא היה פשוט. "ניסינו להסביר שהקפוארה היא לא אומנות חתרנית. הסברנו שאנחנו לא מנסים לגרור את הבנות לחילוניות, אלא לתת להם אומנות שהיא כלי לבטחון עצמי, להערכה. הסברנו שמדובר בספורט שונה, שהוא לא מחול ולא אירובי, אבל לך תתווכח.." לפני שנה, הצליחו מגר וחבריה לפתוח קבוצה של בנות חרדיות בנות שמונה, אבל ההתנגדות לא פסקה. "ניסו לסגור לנו את הקבוצה. הרבנים אמרו לבנות, שמי שמגיעה לא תוכל להמשיך ללמוד בביה"ס." מגר לא ויתרה. היא הקפידה לשמור על הצניעות של הבנות ולא לחרוג מהכללים של המגזר החרדי." בעקבות כך, העיתון החרדי 'חדרי חרדים' אף פרסם כתבה ובה הוצגה הקפוארה כאמנות שתורמת לבנות יחד עם שמירה עם אורח וסגנון חייהן."

בינתיים, החלה מגר להקשר לבנות החוג והן אליה. "עברתי תהליך מאד ארוך איתן מבחינת זה שאני חילונית שבאה ללמד אותן. לקח זמן עד שהרגשנו שנוכל לסמוך ולקבל אחת את השנייה כמו שאנחנו."

התחפשת בשבילן?

"ממש לא. לא התיימרתי להיות מישהי שאני לא. הגעתי תמיד עם בגדי קפוארה, חולצה קצרה ומכנס. גם הבנות מתאמנות בתלבשות רגילה, פשוט מגיעות בחצאיות ובסטודיו נכנסות מחליפות בגדים. הבהרתי שאני מכבדת את העולם שלהן ומכבדת את שלי ולכן לא מכניסה את הנושא הזה בכלל לקפוארה."

עם הזמן הבנות נקשרו למגר. "היום הבנות מאד קרובות אלי." היא מספרת, "הן שולחות לי הודעות כל הזמן כמו שבוע טוב ושבת שלום. אני בקשר איתן מעבר לקפוארה והן מתייעצות איתי בנוגע להרבה דברים, אבל מקפידה לעשות את זה דרך העולם שלהן."

"בעיני הקפוארה זו שפה שאין לה גיל או מגדר"

ביוני האחרון, נערך הטקס הראשון של קפוארת אבאדה, הארגון אליו מגר משתייכת, לנשים בלבד בבני ברק.  גברים לא הורשו להגיע לצפות בטקס והתמונות שצולמו בו לא יכלו להתפרסם בשום מקום. האירוע היה מרגש מאד היא אומרת. "הזמנתי מתאמנות מכל הארץ להשתתף בטקס. הבנות קיבלו חגורה, שיחקו עם נשים יותר מנוסות מהן. האמהות שלהן, שצפו בטקס, סוף סוף הבינו שזה משהו טוב ושיש שם אנרגיה מדהימה."

קשר אישי

מגר רואה בקפוארה הרבה יותר מאמנות לחימה. היא רואה בה דרך תקשורת, כלי להעצמה. למרות המכשולים, היום כבר יש לה בבני ברק כמה קבוצות של בנות בגילאים שונים. "בשבוע שעבר עשיתי שיעור מיוחד לבנות. השיעור שילב בתוכו סדנה לתקשורת טובה יותר. השתמשתי בקפוארה תוך כדי משימת תקשורת עם בת הזוג שלהן לעבודה. בסוף השיעור ישבנו בחדר והשלכתי את התקשורת בקפוארה לתקשורת בחיים כדי להראות להן מה הן עושות ומה הן יכולות לעשות. זה היה ממש מרגש. אחת מהנערות שאלה אותי  איך זה קשור לקפוארה. הסברתי לה שבחיים, כמו בקפוארה, צריך לדעת להסתכל על השני ולדעת מתי ואיך לענות לו." מגר מדגישה בעבודתה את נושא הבטחון העצמי של הנערות. "אני צריכה לשאול את עצמי האם אני בוטחת במי שנמצא איתי או לא. אחד מהתרגילים שאני עושה הוא ליפול על מזרון כאשר מישהי דוחפת אותן. לאחר המשימה אני שואלת אותן איך הן הרגישו כשנדרשו לסמוך על אנשים שיפילו אותן. מדברות על זה שמותר לי ליפול. גם בחיים צריך לדעת ליפול." מגר לא מוותרת על הקשר שנוצר עם הבנות . "אני מקבלת כל הזמן טלפונים והודעות מהן. "הן כותבות לי חוויות מהשיעור, שואלות מה לאכול אחרי האימון. אני חושבת שהן צריכות עוד איזושהי דמות שנמצאת שם בשבילן שיכולה לתת להן כלים. אני מוצאת את עצמי במקום מאד מיוחד בשבילן."

איך האמהות שלהן מגיבות לזה?

"רוב האמהות מתלהבות. בשנה שעברה היתה אמא שהבנות שלה היו בחוג של הצעירות והיא באה להתאמן עם הגדולות יותר. אחרי שהאמהות נמצאות בטקס ורואות מה קורה לבנות ומה זה עושה להן, הן מבינות כמה זה משמעותי עבורן. היתה לי תלמידה שהוריה לא הרשו לה להתאמן וזה מאד השפיע על מצב הרוח שלה. זה היה עבורה משהו מעבר לחוג, מקום שהיא יכולה להשתרר בו, מקום בו היא יכולה לעשות דברים שלא יכולה לעשות במקומות אחרים. היא לא ויתרה להוריה עד שהסכימו. היתה ילדה שהיתה מרוחקת מאד, יכלתי לגעת בה. השנה היא כבר מחבקת אותי. לכל תלמידה יש את הסיפור שלה. כנ"ל לגבי ההורים. גם היום יש את אותן התנגדויות מצד הורים וחלק מהרבנים אבל אני יכולה להגיד שהיום יש לי בבני ברק שלוש קבוצות גילאי גן, יסודי ואת הנערות."

באוגוסט האחרון נתקלה מגר בפוסט שבו חיפשו מדריכה לנערות בסיכון במודיעין עילית. היה לה ברור שהיא נכנסת לזה. " שלחתי לה את הכתבה שעשו עלי בעיתון חדרי חרדים ומאז אני שם, פעם בשבוע נוסעת לעבוד עם נערות בסיכון. יש שם שתים עשרה נערות. זה לוקח זמן לבנות אמון, להן להכיר אותי ולי אותן אבל אני מאמינה שבעזרת הקפוארה אוכל לשחרר קצת ולתת להן שחרור ,לקבל חזרה אנרגיות. אני מקווה לתת להן שפה כדי להביע את עצמן, ללמוד על עצמן ולדעת מה הן מסוגלות. בטוחה שדרך התרגילים אצליח להגיע אליהן ולדבר איתן על דברים שמעבר."

כל המשפחה זוכה

לאחר ההצלחה בבני ברק, מגר חזרה גם ללמד במודיעין. היא מלמדת דרך מתנ"ס מודיעין ילדים מגילאי ארבע, גן, בית ספר יסודי ונוער, וגם פתחה קבוצת מבוגרים, אותה היא מגדירה כחשובה ביותר. "האידאל שלי הוא שההורים יגיעו לאימון וישתמשו בקפוארה בבית עם הילדים. בעיני הקפוארה זו שפה שאין לה גיל או מגדר. זו שפה שכולם יכולים לדבר בה, להבין אותה." לשם כך לומדת היום מגר גם תואר שני בלימודי משפחה במטרה לעסוק בייעוץ משפחתי. "אני רואה כמה הילדים של היום צמאים ליחס מההורים, לתקשורת שלא תמיד קורית בכורח המציאות. ההורים של היום עובדים הרבה כדי לממן את הוצאות הבית. מצד שני, יש את הילדים שמאד מחפשים את הקשר עם ההורים. לכן, חשוב לי לקחת את הקפוארה צעד אחד קדימה ולהשתמש בו ככלי תקשורת. כשהילדים וההורים יתאמנו, נוכל לעשות שיעורים של הורים וילדים שעושים יחד קפוארה. זה יכול להיות זמן איכות שלהם. חשוב לי להביא הורים כדי שילמדו את השפה הזו כדי שאוכל לתת להם כלים איך לעבוד עם זה בבית. כשאני באה בקבוצה לעבוד עם בן זוג, זה סוג של תקשורת, זה כיף. אותו דבר יכול לקרות בבית בין ההורים לילדים. כשנפגשים עושים משהו ביחד. אני יכולה לקחת איזשהו תרגיל שהוא רק שלי ושל הילד וכך הילד מקבל יחס ותשומת לב אישית וההורה מקבל תקשורת מיוחדת עם הילד." עם כל ההתלהבות, מקפידה מגר להדגיש שלא מדובר במשהו טיפולי אלא יותר רכישה של דרך אחרת שמחזקת את הקשר המשפחתי.

מתאים לכולם?

"ממש לכולם. לא צריך שום כושר או ידע מוקדם. אני מכירה מאמנים שעובדים עם נכים. אין פה שום הגבלה, כל אחד עושה את מה שהוא יכול. אני, למשל, אחרי שתי פריצות דיסק אבל אם אני פצועה זה לא הופך אותי לפחות טובה. אולי אני לא אהיה טובה באקרובטיקה אבל אהיה טובה בטכניקה, בנגינה. אני ראיתי במו עיני בברזיל שני עיוורים שעושים קפוארה. הם מרגישים את המוסיקה. בברזיל יש גם קבוצה של בני הגיל השלישי שעושים קפוארה. אין להם את הגמישות שיש לילד בן שתים עשרה אבל יש להם את החשיבה וחלק מהעניין  זה לראות את זה אחרת."

ישנם כמה זרמים בקפוארה ואנחנו בעיקר מכירים אותה מהמופעים הקבוצתיים ברחובות. למגר חשוב להדגיש שהקפוארה היא הרבה יותר ממה שנראה בחוץ. " הקפוארה היא לא סלטות, זה לא לעוף באויר. זה אומנות לחימה שמשלבת בתוכה הרבה דברים. מה שרואים בדרך כלל בחוץ זה יותר השואו אבל באימונים עצמם אנחנו עובדים על יציבה, על חיטוב, על אירובי וגם על הפלות. הקפוארה אמנם משלב תנועתיות אבל זה לא ריקוד, זו אומנות לחימה."

כשאני שואלת אם היא מרגישה יותר בטוחה בימים אלה בעקבות השליטה בקפוארה היא עונה. "אנשים היום רוצים את הכלים האלה של ההגנה. אני לא מתיימרת להגיד שבמקרה של התקפה אדע מה לעשות, אבל אני בהחלט מרגישה יותר בטוחה כי אני מודעות לסביבה, והאינסטינקטים שלי טובים יותר. סביר להניח שיהיה לי יותר קל להתחמק ושאדע להגן על עצמי טוב יותר."

בתמונה לוטן מגר.  (צילום אינגריד מולר)