המתמחה, תסריט ובימוי: ננסי מאיירס, שחקנים: אן האת'אווי, רוברט דה-נירו, ארה"ב, 2015, 121 דקות. 3 כוכבים
"המתמחה" הוא עוד אחד מהסרטים האלה על מתמחה שהיא כביכול נחותה יותר מהבוס שלה, אבל מצליחה ללמד אותו מספר דברים ולהפוך את העניינים על פניהם, להוכיח את עצמה תוך השארת הסדר האמיתי על כנו אבל עם טוויסט. הטוויסט, במקרה של סרטה של ננסי מאיירס ("זה מסובך", "החופשה" ועוד מליון קומדיות רומנטיות), מתרחש כי הפעם המתמחה הוא גבר בן 70, והבוס הוא אישה בת קצת יותר משלושים.
בן (רוברט דה נירו) הוא פנסיונר משועמם ומקסים שמחפש מה לעשות עם עצמו ועם השעמום, ומתחיל להיות מתמחה בחברת סטארט אפ אינטרנטית שמנוהלת ביד רמה על ידי ג'ולז (אן האת'אווי) בוסית קשוחה אך קצת מעופפת, שהיא גאונה בתחומה ובכלל, אמא לבת ונשואה למאט (אנדרס הולם), שנשאר לרוב בבית עם הילדה. חוץ ממערכת היחסים (האפלטונית!) שמתפתחת בין ג'ולז לבן, הסרט גם מתאר לנו את מערכת היחסים של ג'ולז עם בן זוגה שעזב את עבודתו כדי להיות עם הילדה בבית, ואת המסע של ג'ולז לחפש מנכ"ל לחברה שלה – כנגד רצונה.
כל הקטע של הסרט מתמקד בהיפוך התפקידים המגדריים שאנחנו היינו מצפים להם (אם היינו בשנות התשעים) בן ג'ולז לבן. דה-נירו, הלוא הוא בן, עובר פמיניזציה מטורפת החל מהפריים הראשון של הסרט ועד כמעט סופו, הוא לבד, הוא חמוד, הוא אוהב בגדים, יש לו המון מהם, הוא מתמחה כמעט משועמם והכי חשוב – הוא מוטרד מינית ברחוב ובמשרד. לעומתו, האת'אווי/ג'ולז היא מנהלת סטארט אפ סופר מצליח משלה, עסוקה בטירוף, לא רואה את הבת שלה, רוצה לקיים יחסי מין עם בן זוגה כשהוא עייף מדי, לא אהובה על ידי האמהות בבית הספר ועוד ועוד דברים שגורמים לנו כל הזמן לרצות להגיד, וואו, היא אישה! היא לא אמורה לעשות את זה. שוב, אם היינו בשנות התשעים.
הבעיה היא שכל הסרט מתמקד בזה, כל הפאנצ'ים של הסרט מתמקדים בזה, וכל המתח העלילתי סובב סביב זה. ולמה זאת בעיה? דבר ראשון, כי זאת תחבולה עלילתית שעובדת רק ברגעים הראשונים של הסרט ואחר כך אפשר לשכוח ממנה ואי אפשר לבסס עליה סרט של שעתיים. דבר שני, כי אם כבר רוצות להפוך יחסים מגדריים, למה לעשות את זה לגבר מבוגר, שגם ככה מבחינה חברתית עובר פמיניזציה כל הזמן, ועדיין נחשב לאוכלוסייה מוחלשת כמעט כמו נשים בכל מקרה? תנו לי גבר לבן בשנות השלושים לחייו במצב כלכלי טוב ובנוסף להכל חתיך, ותעברו אותו את היפוך מערך הכוחות הזה, ואז אולי יהיה חומר לעשרים דקות של סרט, עדיין לא לשעתיים. דבר שלישי, זה נורא נחמד להפוך תפקידים כשמדובר ברוברט דה נירו, אחד השחקנים הכי מוערכים והכי גבריים על מסך הקולנוע שלנו אי פעם, אבל זה לא אומר שצריך לתת לו לנסות לחזור לעצמו בסצנה מגוחכת של רבע שעה שבה הוא מנסה לגנוב מחשב נייד ופורץ לבית בניסיון להחזיר לעצמו את הגבריות האבודה שנותרה אי שם ב"צייד הצבאים".
וחבל, כי הסרט יכול לעבוד. כי הרגעים שבהם אן האת'אוויי ורוברט דה נירו עושים סתם שיחות, עובדים מדהים. הדיאלוג שלהם בו האת'אוויי מסבירה לדה נירו שהיא מפחדת להיקבר לבד, הוא אחד הרגעים היפים בסרט, ואחד הרגעים היפים של האת'אוויי בכלל. הרגעים בהם הסרט הופך לדרמה אמיתית, ולא לניסיון לקומדיה, הם רגעים מהממים והלוואי שהיו יותר מהם, אבל הם מועטים בסרט.
"המתמחה" מנסה לקחת את כל מה שאנחנו מכירים בכל מקום כמעט, ולהפוך אותו. האישה עובדת, הגבר בבית, הגבר מתמחה, הגבר מוטרד מינית, האישה כמעט כל יכולה. אבל רק כמעט, כי בסופו של דבר מחפשים למנות לה מנכ"ל חדש – גבר – לחברה שהיא הקמה, וכל שורות הדיאלוג שלה בנוגע לחברה שהקימה מתמקדות בעיצוב, בעוד אלו של דה-נירו, שאמור להיות העוזר שלה, עוסקות בעסקים. זה היה יכול להיות סרט שמדבר על הבעייתיות של הבדידות, על השעמום, על הלחץ בהייטק, על סטארטאפ, על הבדלים מעמדיים וגילאיים, ובמקום זה הוא רק מנסה שוב ושוב ללחוץ על נושאי המגדר, וכשהוא לא עושה את זה – הוא עסוק בסצנות מיותרות לגמרי שרק מאריכות את הסרט עד אין קץ.
אן האת'אווי דווקא עושה תפקיד טוב, לעומת רוברט דה-נירו שלא ברור בכלל מה הוא עושה שם, ונראה כמו קריקטורה של עצמו, במיוחד כשהוא מדבר לעצמו בבית לבד. גם רנה רוסו, שמופיעה כאן בתור המעסה של המשרד, לא משחקת טוב במיוחד, ונראה שהיא הגיעה בעיקר כי אין הרבה עבודה לנשים בגילה בתחום, ולא ממש חשבה על הדמות שלה קודם לכן. לסיכום – "המתמחה" הוא סרט נחמד לדי.וי.די באיזה יום שאין לכם מה לראות בערב, אבל הוא בוודאי לא דורש הליכה לקולנוע, או מהווה תמורה טובה לכסף שלכם.
(צילום יחצ)
