לאורך ההיסטוריה, אחד הסימנים הקבועים להתפוררותו של הסדר החברתי הוא כאשר הנשק עובר מידי כוחות הביטחון לידי אזרחים. חריגה לעניין זה היא ארה"ב, שם העניין מעוגן בחוקה (מה שגורם למעצמה לסבול ולדמם בשל כך). אבל גם ארה"ב כמעט התמוטטה בימים שבהם מליציות אזרחיות לקחו חלק משמעותי במלחמת האזרחים. לפני תשעים שנה זה קרה בגרמניה והתוצאות ידועות.

ברור שבימים אלה, מי שיש בידו נשק להגנה עצמית צריך לקחת אותו כשהוא יוצא מהבית. השאלה היא מדוע הגענו למצב מחפיר כזה והאם אנו מבינים את המחיר הכבד שאנו משלמים על כך.

מבחינות רבות אפשר להגדיר את הנעשה בישראל בימים אלה כמלחמת אזרחים. מאות אלפי אזרחיה הערבים של המדינה מעומתים באופן ישיר עם מיליוני היהודים שחיים כאן (וזאת מבלי להתייחס בכלל לעימות הפנימי בתוך המחנה היהודי, שבו צד אחד מואשם באופן סדרתי וקבוע כ"בוגדים").

הפתיל קצר, החששות והפחדים אמיתיים, והתוצאה היא שאזרחים ממחנה א' מתעמתים באופן אלים עם האזרחים ממחנה ב'. זוהי סיטואציית lose-lose מוחלטת. כולם מפסידים.

אם זו אינה העת למנהיגות אמיתית, אינני יודע מה כן. מנהיג אמיתי אינו זה שעומד ומתבכיין מעל הדוכן אלא כזה שמבין את חומרת השעה ועושה מאמצים אדירים ואפקטיביים לאחות את השסעים הקשים שקיימים כאן.

יום לפני שהפך בנימין נתניהו, שוב, לראש הממשלה הרחיב קודמו את החתך ושפך מלח על הפצעים: "הערבים נוהרים באלפיהם לקלפיות". עם ירושה קשה כזו צריך ראש המדינה להתמודד ובינתיים לא נראה שזה בראש שלו.