הסיבוב הנוכחי בעימות עם הפלסטינים נראה בדיוק כמו קודמיו. אירוע רודף אירוע, כלי התקשורת נכנסים למצב "אמוק" עם שידורים אינסופיים, מערכות הביטחון מתגברות נוכחות ורבים מאיתנו נכנסים באופן טבעי למדי למצב חרדה מתקדם.
בקבוצות המודיעיניות ברשתות החברתיות ניתן היה למצוא השבוע את כל קצוות התגובות הרגשיות למצב. היו את אלו שחיים כיום בחרדה על סף ההיסטריה, את אלו המנסים לשמור על פרופורציות בתוך גל הטירוף הנוכחי, את הגולשים שאווירת המלחמה הוציאה את הגזען שבהם וגם את המתונים שבינינו.
כל דיווח על ניידות בשכונה זו או אחרת מביא עימו עשרות רבות של תגובות, הנעות על הסקאלה שבין "אסור לתת לפועלים הפלסטינים להיכנס לעיר" לבין מתונות יותר. השיח המתנהל בין הגולשים לאחר כל פוסט נפיץ מהווה מראה מדוייקת למדי למגוון הדעות והתחושות בציבור הישראלי בכלל, והמודיעיני בפרט. אספנו כמה תגובות של גולשים המעידות באופן די מדוייק עד כמה רמת החרדה אכן מוחשית.
"מודיעין מלאה בערבים שבונים בתים, מנקים את הרחוב, מפנים אשפה, מטפלים בפארקים, עובדים בקניון וכו'…כך זה בכל עיר. למה כי הם כוח זול!!! באיזה שלב הם מתחרפנים ויוצא פיגוע!!!"
"יצאתי לחניון עם הבנות שלי ותוך כדי שהכנסתי אותן לאוטו ראיתי אותו והבחנתי שהוא מחזיק סכין ביד נכנסתי מהר לאוטו נעלתי דלתות והתחלתי לנסוע "
"טוב בלי להתקיף…אבל הבטן שלי קצת מתהפכת. מישהו פה יודע אם אני טועה רוב הנהגים של בון תור שעושים את הסעות התלמידים בעיר של החינוך המיוחד הם ערבים לא??????"
"דואגת ובצדק.. לא הייתי חושבת אפילו לשלוח עם נהג ערבי"
"ומה עם נהגי דחפורים, מחזיקי סכינים בסופרמרקט, גננים עם משורים ביד. אחים, רופאים, רוקחים, כל הענפים האלו צופים פגיעה, אנחנו ברולטה"
כדי להרגיש את הלך הרוח ברחובות העיר מעבר לעולם הוירטואלי יצאנו לרחוב וגילינו שיש קורלציה מדוייקת למדי בין מה שקורה בפייסבוק למציאות בשטח. את אביעד בן ה-24 אנו פוגשים בכניסה לחניון בקניון עזריאלי, שם הוא עובד כבודק ביטחוני. "אני ממש לא מפחד. אני גר בכלל בדולב, מעבר למחסום, ככה שפה במודיעין אני מרגיש הרבה יותר בטוח מאשר כשאני עומד בטרמפיאדה ליד היישוב".
בסניף הביטוח הלאומי בקניון יושבת אדווה בת ה-41 המלווה בבתה התינוקת. "האמת, אני על סף ההיסטריה. בעלי שוב פעם בנסיעת עבודה בגרמניה ואני מפחדת. לא יודעת אם זה הגיוני, אבל זה המצב. אני צרכנית די כפייתית של אקטואליה וזה רק מכניס אותי עוד יותר ללחץ. אני מפחדת בבוקר כשהילדים הולכים ברגל לבית הספר וגם בצהריים כשהם חוזרים. ליד בית הספר שלהם יש אתר בנייה ויש בו לא מעט פועלים פלסטינים. שלא תבין אותי לא נכון, אני ממש לא קרובה להיות גזענית ואפילו לא מצביעה לימין. אני לחלוטין מתונה בדיעותי הפוליטיות, אבל קרו פה כבר לא מעט מקרים בהם הפיגועים הגיעו ממקומות לא צפויים".
את משנה את ההרגלים שלך בעקבות המצב?
"תשמע, הילדים הולכים לבית ספר כרגיל ואני כרגע בחופשת לידה. סידורים ודברים שאני חייבת לעשות אני עושה, אבל איפה שאני יכולה להימנע מלצאת מהבית, אני נמנעת עד כמה שאפשר".
בבית המרקחת במודיעין סנטר ממתינים בתור כמה תושבים. השיחה באופן טבעי סובבת סביב הפיגוע החדש בשורת המבזקים שעל המסך האלקטרוני. אפרת בת ה-24 נשמעת מיואשת: "המדינה הזאת פשוט מטורפת. אחי הקטן משרת במג"ב והקפיצו אותם לירושלים אתמול. כל המשפחה שלי בחרדה מטורפת. רק הבוקר ראיתי את הסרטון של המחבל שדוקר את החיילים ליד העיר העתיקה וניסיתי שאמא שלי לא תראי אותו. גם ככה היא על הקצה".
עוד בתור עומד אסף, שנשמע רגוע: "אני לא יכול להגיד שאני מפחד, אני מתנהל רגיל לגמרי, אבל ליתר ביטחון כן שמתי באוטו מוט ברזל. שיהיה".
לידו נמצא חיים הר-טוב, תושב טלמון, שמכיר את המציאות הכאוטית על בשרו: "אצלנו ביישוב מכירים את זה טוב ולא מהיום. כל הזמן יש יידוי אבנים על רכבים בכביש המוביל לכיוון מודיעין וזה ממש לא חדש לנו. בשבוע שעבר פלסטינים התפרעו על הכביש ליד ניל"י והמשטרה רק חסמה מעבר של נהגים ישראלים. המצב מסוכן, ברור, אבל אנחנו ממשיכים כרגיל ומצפים מהממשלה לפתור את הסיטואציה הזאת".
בנקודה הזאת מתערבת בשיחה שרה שבתאי, פנסיונרית של משרד החינוך שגרה במודיעין: "אתה יכול להמשיך לצפות" ,היא פונה אל הר-טוב. "הם ימשיכו לא לעשות כלום ואני בכלל לא מבינה איך אתה לוקח את הסיכון ויוצא לכביש כשיש לך ילדים באוטו. הרי בכל רגע אתה יכול לחטוף שם בקבוק תבערה".
הר-טוב כנראה מכיר את הטיעונים ששמע ולא ממש מתרגש: "בואי לא ניכנס לוויכוח פוליטי אם אנחנו צריכים להיות שם או לא. אני רק אשאל אותך שאלה אחת: עכשיו כשתצאי מפה הביתה, לא יכול לעבור פועל פלסטיני או ערבי-ישראלי ולדקור אותך?".
גם בבית הקפה 443 שבתחנת הדלק בשילת אי אפשר שלא לשמוע כיצד לא מעט שיחות מתגלגלות למצב הביטחוני. שני צעירים מתדיינים בשאלה אם רק כוח יבינו הערבים או שיש עם מי לדבר, בעוד בשולחן שליד פגישת עבודה בין שתי נשים בגילאי החמישים המאוחרות, מתגלגלת בסופו של דבר לשאלה האם זה לגיטימי לבקש מהבנות לבוא למודיעין עם הילדים ולהתרחק מירושלים.
את הדיון קוטע לבסוף מתי, נהג אוטובוס שעצר לקפה ומרשה לעצמו להתערב בשיחה, שאומר לשתיים: "וגם אם הן יסכימו לעזוב את הבית ולבוא אל הסבתא, בדרך מירושלים לכאן לא יכול לתפוס אותן פיגוע? בסוף הכל יכול לקרות בכל מקום ואנחנו צריכים רק לנסות ולא להשתגע". הנשים משתתקות ומהנהנות בהסכמה.
בתמונה: הבוקר במודיעין. הרבה יותר נוכחות משטרתית (צילום אינגריד מולר)
