סוויטה צרפתית, בימוי: סול דיב, תסריט: מאט צ'רמן, סול דיב (מבוסס על ספר מאת אירנה נמירובסקי), שחקנים: מישל ווילאמס, קריסטין סקוט-תומאס, סאם ריילי, מרגו רובי, בריטניה, 2014, 107 דקות, 3 כוכבים
הסיפור המקורי של "סוויטה צרפתית", עוד לפני הסרט, מרתק. מדובר בספר שנכתב על ידי אירנה נמירובסקי בשנות הארבעים, ונמצא על ידי בתה שהחלה לקרוא אותו רק בשנות התשעים, הרבה אחרי שנמירובסקי נספתה באושוויץ. דניס אפשטיין החליטה לפרסם את הספר, שהפך לרב-מכר בשנת 2004. הסיפור הרבה יותר מעניין ומרתק מהסרט עצמו, כי הסרט לא עוסק בסיפור שמאחורי הקלעים, אלא במשהו שונה לגמרי.
לוסיל (מישל ווילאמס) גרה עם חמותה מאדאם אנג'לייר (קריסטין סקוט-תומאס) באחוזה מפוארת בחלק הכבוש של צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. היא מחכה לבעלה, חמותה מחכה לבנה, ובזמן שהן מחכות המדינה שלהן עוברת טלטלה, מתחלקת לשניים, והעיירה בה הן גרות נאלצת "לארח" את הצבא הגרמני. באחוזה שלהן מתארח קצין גרמני חתיך, ברונו פון-פאלק (מתיאס שואנארטס), ובינו לבין לוסיל מתפתחת סוג של מערכת יחסים. יחד עם מערכת היחסים הזו, הסרט פותח בפנינו שאלות של מוסר, אהבה, ערכים, וכל מה שרק ניתן לבקש מסרט על מערכת יחסים בזמן מלחמה, בין שני צדדים שאמורים להיות אויבים.
"סוויטה צרפתית" הוא לא סרט רע, אבל נקודת הפתיחה שלו משונה מאד. כמו בהרבה סרטים אחרים, גם כאן, הגיבורים הראשיים מדברים באנגלית למרות שהם אמורים להיות לגמרי צרפתים, גרים בצרפת, עם שמות צרפתים. קריסטין סקוט-תומאס אפילו דוברת צרפתית שוטפת בחיים האמיתיים שלה. הגיבורים הגרמנים, לעומת זאת, מדברים באנגלית כאשר הם מדברים עם הצרפתיות, אבל כאשר הם נותנים פקודות או עושים משהו רע – הם עושים זאת בגרמנית. ונשאלת השאלה – האם עד היום גרמנית נחשבת לשפה של "הרעים"? האם אנחנו כקהל לא יכולים לצפות בסרטים דוברי שפה אחרת שאינה אנגלית? הסיפור של הסרט אמור להיות אמין, ולא מן הנמנע שאכן קרו סיפורים דומים במהלך הכיבוש הגרמני של צרפת, כמו שבוודאי קרו במקומות אחרים, אך העובדה שהסרט דובר אנגלית עם מבטא בריטי, ואין פה אפילו ניסיון למבטא צרפתי (ואולי מזל, זה בטח היה מגוחך), ממש לא תורם לאמינות העלילה, ואפילו הורס. בנוסף, העובדה שהבמאי בחר לתת לחיילים הגרמנים לדבר אחד עם השני בגרמנית, אומרת שהיתה כאן מחשבה נוספת על עניין השפות, ובחירה מושכלת להשאיר את הגרמנית בתור השפה של האויב, השפה הרעה, השפה שאנחנו לא רוצים לדבר, בעוד הצרפתית – היא נכבשה לחלוטין על ידי האנגלית, ומצבה גרוע יותר עכשיו משהיה בשעת המלחמה, מתי שלפחות אישרו להם לדבר בשפתם.
השפה אינה הדבר היחיד שפוגם בסרט. על מנת להכניס בקצת יותר משעה וחצי כל כך הרבה אלמנטים של עלילה הקיימים בספר (שהוא ארוך יותר), הסרט מתפזר לכל מיני כיוונים ואינו נשאר כמעט בשום מקום. כך מתקבלת הצצה אל ענייני המעמדות שמקבלים פאן נוסף כשמגיעה מלחמה, אבל לא עד הסוף. המורכבות הרבה שקיימת בעיתות מלחמה כמעט ואינה קיימת פה. לוסיל הצרפתייה ופון-פאלק הגרמני מקיימים סוג של מערכת יחסים אבל אנחנו כמעט ולא יודעים דבר עליהם, למעט העובדה שהוא כובש והיא נכבשת. חמותה של לוסיל, השחקנית הטובה ביותר בסרט, כמעט ולא קיימת כדמות ומשמשת מן פלקט שכתוב עליו "עכשיו רעה", "עכשיו טובה", כאשר השינוי אינו ברור תמיד. בעוד הקונפליקט של פון-פאלק ברור, הסרט אינו מצליח להעביר את המצב המעורער בו הוא נמצא, ומשאיר אותו שטוח לחלוטין כחייל גרמני שמנסה להתמודד עם משהו, אבל חוץ ממבט עצוב בעיניים, אין כלום מאחוריו. כך גם לוסיל, שאולי מקבלת קצת יותר נפח משאר הדמויות, אבל עדיין נשארת כדמות הטובה והמלאכית, שגם כאשר היא מחליטה לקיים סוג של מערכת יחסים עם הגרמני, היא עדיין עושה זאת מסיבות "מוצדקות מוסרית" כביכול, וכמעט ואין לה באמת שום דבר להציע, מלבד, כמה סימבולי – מבט עצוב בעיניים.
וחבל. חבל בגלל שבמהלך שנות המלחמה היו הרבה סיפורים מורכבים כאלו, שנכון שרובם היוו ביטוי של יחסי מרות בין כובשים לנכבשות, אבל חלקם גם לא. היום, שבעים שנה אחרי, אנחנו כבר יכולים להכיל סיפורי אהבה שמערערים לנו תפיסות של טוב ורע, אם רק יסמכו עלינו כצופים.
"סוויטה צרפתית" היה יכול להיות סרט טוב יותר, אבל במקום זה מדובר בדרמה בינונית שהשחקנים שלה טובים מדי בשבילה, והסיפור עליו היא מבוססת טוב מדי בשבילה. אפשר לראות, אבל אפשר גם בבית, אם אין לכם מה לעשות.
(צילום יחצ)
