מה מאחלים לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה? אחרי לא מעט מחשבה הכרוכה בהסתכלות על הגלובוס ועל מצב רוב המדינות על פני הכדור הבקשה מבורא עולם היא שיישאר ככה…

הכוונה היא בעיקר ברמה הלאומית כי באישי זה תלוי אם חלילה פקד אותנו אסון או שההיפך ואראלה ממפעל הפיס התקשרה כדי לשחרר אותנו מדאגות הפרנסה.

במישור הבטחוני אנחנו חווים שקט יחסי למרות ההפחדות מפני התפרצות אינתיפאדה שלישית ואיומים מעזה, הגבול הסורי וההשתלחויות של נסראללה. בהשוואה לעשרות השנים האחרונות שלא לומר 67 השנים האחרונות "החיים דבש" בלשונו של אביגדור ליברמן.

על המצב הכלכלי אנחנו בוכים השכם והערב אבל הנס הכלכלי הישראלי בשיא תפרחתו: מעולם לא היו פקקים כאלה בדרך לנתב"ג כדי לכבוש את העולם, אף פעם לא נמכרו כאן כל כך הרבה דירות ואיש אינו זוכר מתי עלו על הכבישים רבבות מכוניות חדשות. הפענוח של הסוד הכלכלי הזה נראה לי מסובך הרבה יותר מהשאלה האם יש אלוהים? (כדי שלא אתפס כאפיקורוס ערב הימים הנוראים – אני מאמין ויותר מכך מרגיש ש"יש אלוהים"). תנסו להזמין מקום למסעדה בשישי בערב בתל אביב ותבינו שגן עדן זה כאן.

המציאות הזאת אינה אופיינית רק למדינת תל אביב. היא נחלת הרוב המכריע בעם. נכון. אמת הדבר יש עדיין מאות אלפים ואולי יותר המגששים באפלה ומחפשים את האור הקטן שיראה להם את הדרך כיצד להיחלץ ממציאות כלכלית ממולכדת שאינה מאפשרת להם להרים את הראש מעל המים. יש בינינו גם רבבות צעירים העובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה והם ב"פול גז בניוטרל" כי הם לא מצליחים לחסוך שקל ליום סגריר.

אפשר כמובן להסתכל תמיד על חצי הכוס הריקה ולאסוף נתונים שליליים ולהגיע למסקנה שאנחנו חיים בגיהנום עלי אדמות ואפשר גם להתעורר בבוקר, לברך על הקיים ולהודות לבריאה על ה"יש".

על הנייר העתיד אינו מבטיח גדולות ונצורות. יתכן שהתחושה הזאת נובעת מים החרדות והפחדים שמהם סובל כל המין האנושי משחר ימיו. הפחדים האלה הם אלה המולידים מלחמות הרות גורל. והלוואי שבשנה הבאה נפחד פחות ונעז יותר.