אהבה וחסד, בימוי: ביל פולאד. תסריט: אורן מוברמן ומייקל אלן לרנר. שחקנים: פול דאנו, ג'ון קיוזאק, אליזבת בנקס, פול ג'יאמטי, ביל קמפ. ארה"ב, 2014. 121 דקות. 4 כוכבים.
כמי שיש לה היכרות מועטה בלבד עם הביץ' בויז – להוציא הלהיטים שלהם שכולם מכירים – הייתה לי הפריבילגיה להתייחס אל "אהבה וחסד", הביוגרפיה הקולנועית של סולן הלהקה בריאן ווילסון, לא רק כאל דרמה מוזיקלית משובחת אלא כאל סרט מתח ממש. הסרט מראה את ווילסון לאורך שתי תקופות זמן: הראשונה, בשנות השישים, כשהלהקה בשיא הצלחתה, אז מחליט ווילסון לפרוש מסיבוב ההופעות של נערי החוף כדי להקליט את האלבום "פט סאונדס" באמצעים, איך נאמר, קצת שנויים במחלוקת. השנייה, בשנות השמונים, כשווילסון, שבר כלי רצוץ ומסומם הנשלט שליטה מוחלטת ע"י רופאו, פוגש סוכנת מכירות רכב בשם מלינדה לדבטר ומנסה להתיישב בחזרה מאחורי ההגה של חייו.
את ווילסון בשתי תקופות החיים השונות מגלמים שני שחקנים שונים: פול דאנו ("זה יגמר בדם") הוא ווילסון הצעיר, המוכשר כמו שד, שהמוזיקה המטורללת בראשו גורמת לו להתחיל לשמוע קולות. ג'ון קיוזאק הוא ווילסון הבוגר, השבור והמפוחד, המנותק ממשפחתו ומחבריו, המנותק ממרכזי היצירה שלו. ובאמצע – חלל של כמעט עשרים שנה, שמותיר באפילה את התהליך בו הפך ווילסון מאחד היוצרים המובילים במוזיקה האמריקנית וההשראה ליוצרים כמו פול מקרטני, לבסקט-קייס מעורר רחמים, המחוסר אפילו את היכולת לצאת מהמיטה בבוקר ללא השגחה צמודה. במילים אחרות, בניגוד לביוגרפיות אחרות, כמו למשל זו של איימי ויינהאוס שמוצגת בימים אלו בארץ – אין פה סיפור עלייתו ונפילתו, אלא שני ניגודים: הצלחה ותהום.
עם זאת, על אף שווילסון מגולם ע"י שני שחקנים שונים, השונים זה מזה מהותית במראה ובסגנון המשחק (טריק שכבר השתמש בו בעבר התסריטאי אורן מוברמן בביוגרפיה מוזיקלית אחרת שכתב, "אני לא שם", בה גילמו את בוב דילן שישה שחקנים שונים, ובהם קייט בלאנשט), ועל אף שבשני מקטעי הזמן הללו הוא נמצא במקומות שונים לגמרי בחייו, הזיקה בין ווילסון הצעיר לזה המבוגר עוברת היטב. היא קיימת בדמותו של הדכאן. אצל ווילסון הצעיר זה אביו האלים מורי (ביל קמפ). עוד כשהיה ווילסון ילד חבט בו אביו בעוצמה כזו שהוא נותר חירש באחת מאוזניו. גם בבגרותו, לאחר שהתבגר, נישא, הפך לאמן מצליח ופיטר את אביו, שתפקד כמנהל הלהקה בתחילת דרכה – הוא עדיין כמה לאישור שלו ונותר חסר אונים מול המניפולציות שלו, כאשר האב מחליט למשל למכור על דעת עצמו את הזכויות לכל להיטי הלהקה, או להקים להקה מתחרה. אצל ווילסון המבוגר זה הרופא שלו, ד"ר יוג'ין לנדי (פול ג'יאמטי). מי שהפך לאפוטרופוס החוקי שלו, ניתק אותו מכל אוהביו, כולל משתי בנותיו, הפקיד עליו שמירה צמודה, השתלט על חשבונות הבנק שלו, הלעיט אותו בתרופות וניסה, בתנאים הללו, לחלוב ממנו את טיפות הכישרון האחרונות לתועלתו האישית. מכל הרגשות המורכבים שחש ווילסון כלפי אביו, כל מה שנותר ביחסו כלפי לנדי הוא הפחד. הפחד, והתחושה שאין מוצא. מבחינה זו מתפקד הסרט כמעט כדרמת אימה פסיכולוגית, ומי שמסמנת את המוצא והתקווה היא מלינדה, בגילומה המצוין של אליזבת' בנקס. הסרט לא מנסה בכלל להיות מאוזן בהצגת הדמויות: מלינדה מוצגת כמלאך שומר נחוש ואסרטיבי, המזהה עלם במצוקה ועושה כל שביכולתה כדי להושיע אותו. לנדי מוצג כשטן. מי שבניגוד אלי מכיר את סיפורו האמיתי של ווילסון גם יכול להבין בדיוק למה הדברים מוצגים בצורה כזו, על אף שהם לא מתיישבים במאה אחוז עם המציאות. לא במקרה מתחיל סיפורו של ווילסון המבוגר מרגע שפגש אותה.
אם הקו הסיפורי של שנות השמונים מתרכז בדרמה האישית של ווילסון ובקשריו עם מלינדה ועם לנדי – הקו הסיפורי של שנות השישים מתרכז במורשת האמנותית שלו. הוא תופס את הלהקה כשהיא בשיא הצלחתה ומתמקד, כאמור, בתקופה בה החליט ווילסון להפסיק להופיע ולהתמקד בהקלטת האלבום "פט סאונדס". אנחנו מגלים בו אמן מוכשר, פרפקציוניסט ולא תמיד מובן, שמקליט 14 טייקים של נגינת צ'לו שנשמעים בדיוק אותו הדבר, מכניס כלבים וקולות של רכבות לאולפן ובאופן כללי משגע את הקרובים אליו, בעיקר את אלה מהם שרוצים שווילסון ינוח קצת מהאספירציות האמנותיות שלו ויחזור לעשות להיטים. גם בקטע הזה מסרב הסרט להיכנע לתכתיבים הרגילים של ז'אנר הביוגרפיה המוזיקלית: אף שיר מהאלבום, שהפך לאחד הקאנוניים במוזיקת הפופ האמריקנית, לא נשמע בסרט. מה ששומעים זה פרגמנטים, מקטעי נגינה בכלי אחד או יותר, קולות רקע שמקליטה הלהקה. הבחירות הלא-שגרתיות האלה, בשילוב סיפור חייו המרתק ממילא של ווילסון, הופכות את "אהבה וחסד", הקרוי על שם אחד משיריו המאוחרים של ווילסון, לסרט מרתק, מרגש וראוי מאוד לצפייה, גם לבורים מוחלטים בכל הקשור לנערי החוף.
(צילום יחצ)
