לפני שלוש שנים הרגישה מירי ארד את הצורך לצאת אל הרחוב ולהציע את כישוריה כמטפלת. זו היתה יריית הפתיחה למיזם "נקודות אושר", בו העבירו מתנדבים במודיעין הפעלות מכל הסוגים האפשריים. עכשיו היא חולמת על נקודה קבועה בכל שדרה בעיר, שתהווה עוגן קהילתי לתושבים

יש אנשים שכאשר הם מדברים על עיסוקם, על מה שהם אוהבים, יש להם את האור הזה בעיניים שגורם לכולנו לקנא. או סתם לרצות שגם לנו תהיה את התחושה הזאת. כזאת היא מירי ארד ממודיעין. כשהיא מדברת על "נקודות האושר" – המיזם החברתי-קהילתי שהקימה במו ידיה ובדיוק חגג שלוש שנים להיווסדו, אפשר להרגיש עד כמה ממלאה אותה תחושת הסיפוק שבחזון שלה.

כיפה אדומה מהיער

ארד, נשואה ואם לשלושה ילדים, היא בת 46, אבל נראית צעירה בהרבה מגילה. היא הגיעה לישראל בגיל 4 מליטא, יחד עם אמה וסביה. הוריה התגרשו עוד לפני העלייה לארץ, אולם אביה הגיע לכאן מאוחר יותר וכיום מתגורר בארצות הברית. שנה לאחר העלייה אמה התחתנה בשנית. "הגענו לכאן בשנת 1972 ובסך הכל אני חושבת שהתאקלמנו טוב בישראל. אלו היות שנים אחרות ובאותם ימים קיבלו כאן את העלייה מברית המועצות בזרועות פתוחות".

ארד גדלה בישראל כילדה שתמיד הייתה מחוברת למוזיקה ותרבות ומשרתת בצה"ל כקצינת תכנון כוח אדם, שם גם הכירה את בעלה אמיר והם התחתנו בתוך שנתיים. עוד בתיכון היא החלה את דרכה בעולם האדריכלות ואת הלימודים השלימה לאחר הצבא. מאז הספיקה לעבוד בחברות גדולות בתחום, בעיריית אשדוד כעוזרת מהנדס העירייה ובעיריית מודיעין כמנהלת מדור מידע תכנוני.

"באשדוד עבדתי בחברה גדולה, חלוצה בתחום הוספת מרפסות שמש לבניינים קיימים. הוספנו מרפסות של 18 מ"ר, ממש עוד חדר, ועסקתי בתכנון, שיווק היתרים ועבודה מול הדיירים. מאז החברה הלכה וגדלה וכיום יש לה כמה סניפים בארץ".

אל מודיעין הגיעו ארד ומשפחתה לאחר שהייתה להם אפשרות לקנות כאן דירה באמצעות פרויקט של אנשי קבע ששיווק מגרשים בשכונת בוכמן. בשביל ארד זאת הייתה למעשה חזרה הביתה. "גדלתי ברחובות, אבל בגיל 17 אמא שלי ובעלה עברו למכבים, ממש בימים הראשונים של היישוב. לא היו אז אוטובוסים, כביש 443 היה כביש צר ודו מסלולי ובבית הספר היו צוחקים עלי שאני כיפה אדומה מהיער, כי הייתי מגיעה מהיישוב ליד יער בן שמן עם בוץ על הנעליים".

עצור ותהיה נוכח

בשלוש השנים האחרונות הקדישה את עצמה ארד למיזם התנדבותי 'נקודות האושר', עד שבעלה אמר לה שצריך גם להתפרנס: "היום חזרתי לעסוק באדריכלות כמידענית בעיריית יהוד-מונוסון". עוד לפני המיזם, עליו יורחב בהמשך, למדה ארד את שיטת הרפואה הקוריאנית סו-ג'וק, המשלבת את יסודות הרפואה הסינית והרפואה הודית. סו-ג'וק היא טכניקה המטפלת באזור כפות הידיים והרגליים בלבד, ומשפיעה על כל הגוף. לפי שיטה זו כל הגוף שלנו משתקף בכפות הידיים והרגליים ישנו דמיון מדהים בין גוף האדם לכפות הידיים. כך למשל שתי האצבעות האמצעיות משקפות את הרגלים, שתי אצבעות צדדיות את הידיים,
האגודל את הראש וכף היד את האיברים הפנימיים. היתרון בטיפול בסוג'וק הוא כי כל אדם יכול לטפל בעצמו, בכל זמן ובכל מקום, היד זמינה ונגישה ומקבלת גירוי חזק מהמוח. במקרה של מחלה או פגיעה האיבר מאותת לנקודת השתקפות ומעורר אותה, נקודת ההשתקפות הופכת להיות כואבת וכשמטפלים בנקודה זו מתעורר כוח הריפוי, היוצר השפעה מאזנת על האיבר החולה.

"באותה תקופה הייתה לי קליניקה במרכז המסחרי במכבים ושם התחיל כל העניין של "נקודות האושר". אני מאוד אוהבת לייעץ לאנשים ויש כל כך הרבה דברים נפלאים ומעניינים בכל אדם שחולף מולי ברחוב, שאני בכלל לא מודעת אליהם ואין לי מושג מי האדם. בפעם הראשונה ישבתי מחוץ לקליניקה ואנשים עברו וראו וישר שאלו ואני הייתי נותנת טיפול ככה על הדרך. סמוך אלי הייתה המרפאה של רופא הילדים ד"ר פישר, ושמתי לב שיש שם הורים שמחכים שעות בתור עם הילדים. חשבתי שאולי בזמן שהם מחכים אני אתן להם עצות, איך לעבוד דרך כף היד כדי להקהל על כאבים. ד"ר פישר קיבל את הרעיון בזרועות פתוחות ומאז הייתי מגיעה אליו פעמיים בשבוע ויושבת עם ההורים והילדים. סו-ג'וק מבוסס על תדרים, השתקפויות וגם צבעים והראיתי לילדים איך לצבוע נקודות בכף היד ולהעלים כאב. ראיתי שזה טוב וישר סיפרתי לחברים מתחומים אחרים כמו רפואה סינית וארומתרפיה שהצטרפו אלי. ברגע הזה התלבש עלי המוד, משהו משך אותי לצאת ממש אל הרחוב ויום אחד ישבתי בבית הקפה במכבים עם חברה שעוסקת בציור אינטואיטיבי והזמנו אנשים לעצור. התחושה הזאת של להאיר פנים, לעצור הכל ולהיות נוכחים במרחב האנושי, זה היה קסום. כל פעם היינו מזמינות אנשים והם באופן אוטומטי היו עונים שעסוקים נורא, שאין להם זמן ובסוף היו יושבים איתנו שעה ומספרים לנו על החיים שלהם".

חזון בצורת ספירלה

מאז אותו יום בבית הקפה, ראתה ארד את החזון שלה בצורה ברורה. "זה היה כמו ספירלה, תנועה בה כולם משתתפים בצורה ספונטנית. אחר כך ראיתי את המודל כחזון חברתי חדש, שפה חדשה. אני מסתכלת על זה מלמעלה ("זה הצד האדריכלי שבי..") וזה כל כך יפה ופשוט. בלי אמצעים, בלי כסף, רק להביא את עצמנו".

אז מה בדיוק החזון של ארד? בעמוד הפייסבוק של "מדריכי האושר" היא מפרטת: "הרעיון העומד בבסיס המיזם הקהילתי חברתי הוא, לייצר ברמת השכונות מוקדי פעילות של מפגשים קהילתיים, וזאת על מנת להגביר את הלכידות הקהילתית ולתת במה לארגוני מתנדבים מחד ולאנשים פרטיים, נוער וגופים עירוניים מאידך לבוא בפני הציבור ולספק שירותי פנאי וחברה רלבנטיים, מקומות מפגש לקהילה, מקומות בילוי, מקומות לקבלת ייעוץ. פרויקט זה מטרתו להעצים את התהליכים הקהילתיים ולבסס תרבות של קהילה אקטיבית במרחב העירוני. מקומות שהם של התושבים – בשביל התושבים…". וכמה משותפיה למסע מוסיפים: "אנחנו יושבים בכורסה בבית וצופים בטלויזיה, מבאס….ממורמרים על המצב הביטחוני, על יוקר המחיה, על הקושי היומיומי שלנו בבית ולאט לאט שוקעים בעצב, תסכול, עייפות, פסימיות, מתכווצים פנימה אל תוך עצמנו… דומה מושך דומה ומכאן שהאנרגיה שלנו תמשיך להביא אלינו עוד ועוד מהקושי, תסכול, מרמור.
ואפשר גם אחרת – אנחנו יוצאים לרחוב, פוגשים אנשים חדשים עם אנרגיה אחרת, מקבלים חיוך מאדם לא מוכר, חווים הקשבה אמיתית, מכירים בעלי מקצוע שאולי נוכל ליצור איתם בעתיד שיתופי פעולה, מקשיבים למוזיקה (אפילו הגוף קצת מתחיל לזוז לפי הקצב), הילדים מקשיבים לסיפור משעשע שמישהו מספר והכל ממש מתחת לבית במרחק צעדים ותמורת חיוך. זה הכל… מאוד פשוט…שוב דומה מושך דומה והאנרגיה שלנו משתנה, מחויכת יותר, הגוף נפתח ומתחמם ועם התדר החדש הזה אנחנו חוזרים הביתה למשפחה הקטנה שלנו, מדביקים גם אותה בתדר החדש והאווירה סביבנו משתנה. זה מדבק. אי אפשר לעמוד מול זה ולהישאר אדיש. חיוך שמקבלים מאדם ברחוב גורם גם לנו לחייך פתאום ועם זה אנחנו הולכים את היום ומחייכים לאחרים מבלי לשים לב וכך זה ממשיך"… (איילת שדה).

הגדרת האושר מצטמצמת

את הנקודה הראשונה השיקה ארד ב"זולה" הניידת שמפעילה עיריית מודיעין בימי הקיץ, שם גם השיקה את השם "מדריכי אושר" עבור המפעילים בנקודות. "הרעיון בא לי כשהייתי חולה. שכבתי בבית שלושה ימים עם חום מאוד גבוה וראיתי תוכנית כושר בטלוויזיה. חשבתי פתאום שיש מדריכי כושר, מדריכי לידה וכולי, אז למה שלא יהיו מדריכי אושר? ניגשתי עם הרעיון אל סגן ראש העירייה אילן בן סעדון, ויחד ניגשנו אל מנהל אגף הרווחה לקבל את אישורו להפעיל נקודה ב"זולה" הניידת. הגעתי בפעם הראשונה בלי מושג מה בדיוק עושה ומה נוער בגיל הזה אוהב ומה מעניין אותם. היו 250-300 בני נוער ו-80 מתוכם ניגשו אלינו. ראיתי כמה הם כמהים לדבר ולשתף. הם שאלו מה זה בעצם מדריכי אושר, אז התחלתי מלשאול אותם מהו אושר בשבילם? בהתחלה דיברו על להיות עשירים ואחר כך זה הצטמצם והגיע ל"אושר זה לראות את אימא מחייכת" או "אושר זה שיש לי הרבה חברים טובים". זה היה מפגש מרתק והחלטתי ליצור שם נקודה קבועה".

אותה נקודה התפתחה לחמש נקודות קבועות שפעלו במודיעין בשנים האחרונות באמצעות אנשים שהצטרפו למיזם. "ב"זולה" הגיעו נערים שארגנתי להם רמקולים והם התחילו לעשות מסיבות, הייתה נקודה בויצ"ו בה העבירו הרצאות, נקודה בעמק האלה שם עשינו שוק חברתי בימי "צוק איתן" ונקודות בסולומון סנטר וברעות. היום הקפאתי את הפעילות ויש נקודה אחת קבועה בדשא ליד היכל התרבות, בה יושבת שרה ביטרן שהגיעה למקום כל שבוע גם בימי החורף הקשים".

שיעור בדמיון מבת חמש

אז מי הם האנשים שהצטרפו אל ארד והפעילו את הנקודות? מדובר על מגוון רחב של אנשים וגילאים. החל באותה שרה ביטרן שיושבת ומלמדת לסרוג ומספרת סיפורים, דרך ילדה בת חמש המעבירה שיעורי דמיון מודרך, ילד שמלמד יצירה מחומרים ממוחזרים, מורים לג'ודו וריקודי בטן, מטפלים מכל הקשת ועד כאלו המציעים עזרה בשיעורים או הפעלות של משחקים של פעם. "באו חבורת נערים שמנגנים יחד ועשו הופעות ברחוב, ילדה הביאה את כלוב האוגרים שלה ולימדה ילדים אחרים עליהם. הורים אמרו לי שהילד מתבייש לבוא ואחרי שדיברתי איתו התברר שהוא אלוף בתחביב שלו ובסוף הוא לימד ילדים אחרים".

"זה הפך לדרך חיים. נגיד אם עכשיו אשב בבית קפה ואשמע את המלצרית שרה, אציע לה לבוא עם הגיטרה ולהעביר פעילות. יש היום קהילה גדולה של מדריכי אושר במודיעין, קריית אונו ובירושלים שם עשינו שיתוף פעולה עם בנק הזמן. בזמנו, כשהיו נקודות אושר במרכזים המסחריים, ניסיתי לגייס את בעלי העסקים לקבל תשלום במטבע חברתי, אבל הם עוד לא היו בשלים לזה. יש לי גם רעיון להפוך את המיזם לאפליקציה. המון פעמים פונים אלי ארגונים שצריכים מתנדבים או מרצים ואני עושה את הקישורים. הרעיון הוא ליצור פלטפורמה נגישה כזאת שאם מישהו צריך מרצה לערב שהוא מארגן, אז בעזרת האפליקציה נציע לו מרצים מהסביבה שמוכנים להגיע".

במסגרת המיזם יש גם חוקים מסתבר. "אסור למדריכי האושר להציע שום חומר שיווקי, בלי כרטיסי ביקור וכדומה. למטפלים אסור לטפל או לייעץ, הם מוזמנים לבוא בשביל עצמם וגם נוצרים שיתופי פעולה בין המטפלים השונים".

"החזון הוא ליצור נקודות קבועות בעיר. תחשוב על העמקים שבלילות הם חשוכים. איזה יופי יהיה אם תהיה נקודה מוארת אליה אנשים יימשכו. שתהיה נקודת אושר לעולים/תושבים חדשים שיקבלו סיוע ומידע. זאת פלטפורמה שהוכיחה את עצמה ואני קוראת לאנשים להצטרף. לכל אומני העיר, לאישה שיושבת בביתה וסורגת. למה שתשבי לבד?".

"כל נקודה כזאת תהיה בתכנון אורבני ומוארת סולארית, נערים יוכלו למכור שתייה ("באישור העירייה כמובן, שמאוד משתפת פעולה"), תהיה מוזיקה. זה מביא אקשן לרחוב, יהיו חיים במודיעין שהרחובות בה די שוממים. אני חוויתי את זה ורוצה עוד. עכשיו אני צריכה מישהו שינווט את זה הלאה". 

(צילום: אינגריד מולר)