"היא שלי!"

"לא! היא שלי!"

"אני רציתי אותה!"

"אני רציתי אותה קודם!"

"היא מעדיפה להיות איתי"

"איתי היא מעדיפה!"

"אתה יודע, היא ביקשה שלא נריב בגללה. היא אמרה שיש דברים יותר חשובים בחיים. חברות, למשל".

"טוב (נאנח) ניצחת. היא שלך".

"תודה. אז נשאר לך שלומי".

"שלומי גרוע!"

"הוא באמת גרוע, אבל זה הכדור שלו"

(בית ספר עירוני ב', מגרש הכדורגל, הפסקה גדולה. סצנה שאולי הייתה באמת).

"תמיד עם כדור"

מאיה חיטמן, 16 וחצי, רגילה שרבים עליה. אם בהתחלה עוד בחרו אותה אחרונה, בגלל דיעות קדומות, אחרי משחק אחד וכמה שערים, כבר היה ברור שבפעם הבאה היא גם יכולה לעשות כוחות. לא כולם נהנים מפריבלגיה של אבא שהוא מאמן כדורגל ואח קטן לנסות עליו בננות. פלא שכל החפצים בבית נשארו שלמים, או שלא, אם לוקחים בחשבון שהיא כנראה נורא נורא מדויקת.

איכשהו, שום דבר בעניין הזה לא נראה לה מוזר. להיפך, דווקא טבעי. היא החליקה לעולם בקלילות של גליץ' על דשא לח, כמו שהשחקן האהוב עליה, אינייסטה, עוצר כדור ומרים את הראש. כשהתפנצ'ר כדור, היא הייתה רצה לקנות עוד אחד, כשהיא רואה אבן באמצע הדרך, היא נותנת לה קטנה ומקפיצה אותה הלאה.

אין שיטה טובה יותר לזהות. שימו למישהו אבן, קטנה, באמצע הדרך, אם הוא בועט בה, תדעו שזה זה. הרוב בכלל לא יבחינו באבן, אבל אוהב כדורגל יעשה ממנה כדור של אדידס, עשרים ומשהו מטרים מהופ סולו.

"מאז שאני זוכרת את עצמי אני עם כדור. בחוץ, בבית, כל הזמן. בגיל שבע התחלתי לשחק בבית ספר לכדורגל, בגיל עשר כבר שיחקתי בקבוצת ליגה, עם בנים. חוץ מהפסקה של שנה שעשיתי בכיתה ו', הכדורגל תמיד היה המרכז. ממכבי מודיעין עברתי לאס"א תל אביב, נערות, הגעתי לנבחרת ועכשיו אני בוינגייט".

למה לקחת הפסקה?

"רציתי לנסות דברים אחרים, ללמוד על עצמי, בלי הכדורגל, להסתכל קצת מבחוץ על כל הדבר הזה".

אז מה למדת?

"שכדורגל זה מה שאני רוצה לעשות".

"אתנה" עשתה את ההבדל

לא מן הנמנע שה-20.3.2012 יתברר בעתיד ככ"ט בנובמבר של כדורגל הנשים בארץ. חמישה חודשים לאחר שהגישה ההתאחדות הלאומית בקשה, התכנס הוועד הפועל של אופ"א והחליט שבשנת 2015 תארח ישראל את אליפות אירופה לנשים עד גיל 19.

הנבחרת הישראלית, שבמוקדמות יורו 2013 ספגה שלוש תבוסות, 5:0 מול איטליה ואנגליה ו-4:1 מול צפון אירלנד מצאה את עצמה לפתע נדרשת למהפך של מאה שמונים מעלות תוך שלוש שנים, על מנת לעמוד לכל הפחות בכבוד מול שבע מלביאות היבשת שצפויות היו להתייצב בארץ זבת חלב ודבש.

לשם כך בדיוק הוקמה האקדמיה לבנות בכדורגל במכון וינגייט, בשיתוף ההתאחדות לכדורגל ו"אתנה" – המועצה הציבורית לקידום נערות ונשים בספורט. מכל הארץ נאספו 22 שחקניות, הטובות ביותר בגיל זה. חוד החנית אופסן בתנאי פנימייה, לימודים ולמגרש, תשעה אימונים בשבוע, לפעמים שניים ביום, מגובשות מעצם החוויה כמו יחידת נמלים מהוקצעת. אוכלות ביחד, מתאמנות ביחד, ישנות ביחד. מה שאחת לא יודעת על עצמה, השנייה מספרת לה.

"חצי השנה הראשונה הייתה קשה", מספרת נועם קדם – נציגתינו השניה במפעל. "מהגן הייתי ב'יחד', במודיעין. איבדתי קשר עם הרבה חברים. אבל אני לא מתחרטת, רכשתי חברים חדשים. אני אוהבת להיות בוינגייט ואני גאה להיות חלק מהפרויקט הזה. הלוואי שנצליח, נבוא צנועות וננסה להפתיע".

נועם עברה מסלול דומה לזה של מאיה, אבל בניגוד לראשונה, השחקן שלה הוא אלכסיס סאנצ'ס. מגיל שמונה היא עם הבנים במגרש. מהפועל ת"א מודיעין, דרך מכבי פתח תקווה, גם היא מצאה את עצמה חלק מהחזון שאמור להקים את התשתית שעליו יצמח כדורגל הנשים בישראל.

"אף פעם לא הרגשתי שלהיות בת זאת בעיה, להיפך. שיחקתי עם בנים עד כיתה ז', אם הנושא היה בכלל עולה, מיד כולם מסביב גוננו עליי ונתנו לי להרגיש הכי שייכת שאפשר".

תפקיד? אגף שמאל, למעלה או למטה. בת שבע עשרה, מתכוננת לבגרויות ואין לה זמן אפילו לקופה אמריקה. במישור הרומנטי החיים זימנו לה שחיין, ובמקום סרט וארוחה הם היו יוצאים לסטנגה על מגרש שלם. נועם לא דברנית גדולה, הסיוט של כל מראיין. סיוט עם קול שקט, וחיוך קטן שנשמע מבעד לטלפון. ניסיתי לסחוט ממנה הצהרות על קריירה באירופה, אבל היא עדיין לא החליטה בכלל מה היא רוצה לעשות בצבא. “אני שומרת את החלומות שלי לעצמי" היא מבהירה. החלומות שלי – לדובב אותה – נתפסים בנבדל.

אפשר לחשוב כמה שחקניות כדורגל גדלות במודיעין. איכשהו, באורח נס, שתיים משתיים הגיעו ליורו. מדובר בנתון שאמור לגרום לסטטיסטיקאים להתייאש מהמקצוע שבחרו בו ולעשות הסבת קריירה לנומרולוגיה.

למרות שהן תמיד היו באופן כזה או אחר שכנות, שתי הנציגות של העיר נפגשו לראשונה רק בנבחרת הלאומית. ואולי, לא אולי, כנראה, זה עוד קטע ספק מטופש ספק שוביניסטי לחשוב שאם שתי בנות מאותה עיר משחקות כדורגל, הן כנראה חייבות להיות חברות. מדובר בתעודה כלשהי, עניות או כבוד, לעיר הזאת, ששניים מתושביה ייתכן ולא ייפגשו לעולם.

קדם: "הייתי רוצה לקחת את הכדורגל לכיוון של קריירה, אבל ברור שזה לא פשוט, יכולים לקרות הרבה מאד דברים בדרך".

אמרת שאת אוהבת את אלכסיס, אבל מה עם שחקנית שאת אוהבת?

"אלכס מורגן, לא חשבתי שתכיר".

נעשה מזה קריירה

אלכסיס נהיה בן ואלכס הפך בת, העולם לא יודע לאן הוא הולך, אבל הוא בדרך. ב-15 לחודש תיבעט בעיטת הפתיחה של אליפות אירופה לנשים עד גיל 19, שמונה הנבחרות הטובות בעולם, וישראל השתחלה ביניהן על תקן המארחת. כדי לעלות לשלב הבא היא תצטרך להתגבר על משוכות כגון שבדיה (במשחק הראשון), צרפת ודנמרק. בבית המקביל תשחקנה אנגליה, גרמניה, ספרד ונורבגיה. אמנם גיא עזורי, עם ניסיון בבית"ר ירושלים ובהפועל באר שבע, יעמוד על הקווים, שועל קרבות ותיק, אבל נראה שכל תוצאה פרט להדחה מוקדמת תהווה סנסציה.

"על הנייר אנחנו אנדרדוג", מודה מאיה. "אנחנו צעירות בין הצעירות ואין לנו הרבה ניסיון, בטח ברמות האלה. אבל זה כדורגל והכל יכול לקרות. חשוב להתמקד במשחק הראשון ולהמשיך משם. פרה פרה".

יש התרגשות?

"אני מאד מתרגשת. שנתיים אנחנו מתכוננות לזה. אין לי חופש גדול בגלל הטורניר הזה, וממש לא אכפת לי".

מה ההבדלים בין כדורגל נשים לכדורגל גברים?

"הבנים יותר חזקים ומהירים, זה כן, אבל בצד הטכני, חכמת משחק, כמעט ואין הבדל. יש עכשיו את גביע העולם, בקנדה, כדורגל מצויין. אני מדברת עם אנשים שחשבו 'זה לא מעניין', והם לא יכולים להעביר ערוץ, הם יושבים, רואים ונהנים".

מה התכניות שלך לעתיד?

"כדורגל. אני מכוונת לקריירה. בישראל אין עתיד, אין כסף, אולי אנחנו נצליח לעורר קצת את הענף הזה, אבל זאת רק ההתחלה. אני מאד רוצה להגיע לאירופה, כדורגל אגרסיבי, קצב מהיר, אבל גם קולג' זאת אופציה, אפשר לעשות תואר. הכדורגלניות בארצות הברית יותר מפורסמות ואהודות מהכדורגלנים".

איזה מספר את?

"תשע עשרה. כמו התאריך לידה שלי, תשע עשרה לרביעי. בהתחלה רציתי שבע, בקבוצות תמיד הייתי שבע, אבל הוא כבר נתפס".

בתמונה נועם קדם ומאיה חיטמן. "בישראל אין עתיד" (צילום יח"צ).