לפני הפגישה עם יוכי יוגב הייתי בטוח שאפגוש אישה עם פנים עצובות, ללא חיוך, עם הרבה כאב ושחוקה מתפקיד תובעני שלוקח אותה למקומות אפלים וקשים. אך ההפתעה היתה מושלמת: האישה האנרגטית בת השישים היתה חיוך אחד גדול. שידרה אופטימיות והקרינה שמחת חיים וחוש הומור.

הסיבה הרשמית שהלכתי לפגוש את יוכי בקופת חולים מכבי שבמרכז מודיעין היתה מכתב ההערכה שקיבלה מהנהלת הקופה עבור תיפקוד יוצא דופן בכל מה שקשור לחולים הקשים. כלומר הסופניים. כאן במודיעין, אבל לא רק.

יוכי איננה אחות ותחום אחריותה הוא סיוע לחולים בכל הקשור בנושאים האדמיניסטרטיביים  שלהם הם נזקקים בשעתם הקשה ביותר. אם זה לסדר את התור לבדיקות בבית החולים, אם לארגן את התרופות שצריך או סתם משהו דחוף אצל רופא המשפחה כשאין תור פנוי, ועד איך להתארגן בדחיפות לניתוח.

במי בעצם את מטפלת?

"בחולים הקשים. כלומר בעיקר חולי סרטן וחולים שסובלים ממחלות קשות ואין להם תמיכה משפחתית, או שהם בודדים, או שהם ברמת תיפקוד נמוכה ואין ממש קשר עם בני משפחה".

אלו מחלות יש פרט לסרטן?

"למשל סי. פי אצל ילדים. חולים מונשמים".

מי שעבר התקף לב לא יגיע אליך?

"ברוב המקרים לא, אלא אם כן ישנן סיבות נוספות כמו למשל נתק מבני משפחתו, או סימפטומים קשים אחרים שלא קשורים דווקא למצב בריאותו אלא למצבו החברתי והסוציו-אקונומי".

ואיך את מגיעה אליהם?

"כמעט בכל המקרים רופא המשפחה מפנה אותם  אלי".

הפונקציה הזאת ייחודית במכבי?

"כל העניין הזה הוא ייחודי במכבי. הכנסנו את עניין איתור החולים הקשים והליווי מולם כדי לסייע ולהקל, כהבנה שזה חלק מאיכות החיים של החולים ושיש לנו אחריות כלפי החולים שלנו גם בעניינים פרוצדורליים".

אלה חולים שברובם נוטים למות?

"לאו דווקא. היום רבים מחולי הסרטן מחלימים וזה החלק היפה בעבודה. יש סוגי סרטן כמו סרטן שד למשל, שתשעים אחוז מחלימות ממנו".

וזה מה שנותן לך את היכולת לשרוד בתפקיד כזה?

"גם, כי התפקיד הזה מעצם טבעו מביא אותך לפינות קשות ולטרגדיות וגם הידיעה שהיום בעצם סרטן הוא כבר לא המחלה שהורגת הכי הרבה. ההתקדמות במחקר הביאה לתוצאות טובות רבים מחולי הסרטן מחלימים ולכן אני תמיד משדרת לחולים את האופטימיות ובונה איתם מסלול שבסופו אנחנו מגיעים לנקודת מפגש שבו החולה הוא אדם בריא".

ומה בעצם את עושה?

"אני צריכה להוריד מהראש שלהם את כל הדאגות. כלומר לטפל בהכל החל מניירת, ובסידורים השונים מול בתי חולים, ניתוחים, בדיקות… כל הטופסולוגיה האיומה הזאת".

מדובר הרי בניירת. כל חולה או בן משפחתו יכול לעשות את זה, לא?

"תחשוב על מישהו שהודיעו לו לפני רבע שעה שתוצאות בדיקות הדם שלו הגיעו ויש לו סרטן. נראה לך שהוא יהיה מסוגל נפשית לגשת לפקידה עם הניירות ולסדר בדיקות בבית החולים? כאן אני נכנסת לתמונה".

הם מדברים איתך גם על העניינים הרפואיים שלהם?

"בוודאי. הרי אי אפשר להימנע מכך. אני לא רופאה אבל כשהם באים אלי עם המכה הנוראה שנחתה עליהם, לפעמים רק לפני עשר דקות, הרבה מאד מהשיחות עוברות מהר לפסים רפואיים".

ומה את אומרת להם?

"אסור לי לייעץ לחולים בעניינים רפואיים ממש, אבל אני מקשיבה ותומכת ומסבירה במה אני יכולה לעזור להם. בקטע הזה אני מרגישה ממש שאני מבצעת שליחות. העוצמות שאני מקבלת חזרה מהאנשים, מאותם חולים, הן ברמות גבוהות מאד".

מה את אומרת למשל לחולה סרטן שיודע שנשארה לו שנה או מעט יותר לחיות?

"אני לא אומרת לו 'בוא ננצל את השנה שנותרה לך לחיות' אלא אני נכנסת איתו לקטע של 'מה אתה צריך עכשיו'. אנחנו נעבור את זה ביחד. נעשה הכל בצורה הכי טובה שאפשר בלי לטרטר ובלי להלאות אותו".

והם מקבלים את זה?

"אין להם מה להפסיד. הם נכנסים לעניין הזה מתוך תקווה להבריא והם מגייסים את הכוחות".

ולא עדיף היה לפעול דווקא בצורה המרובעת של ניירות ובירוקרטיה כי זה היה מעסיק אותו והוא היה השוכח את המחלה במידה מסויימת?

"לא ממש לא. כי ברוב המקרים אין להם את הכח להיכנס לנושא הבירוקרטיה".

"אל תיפול לתהום"

איך היה היום שלך?

"היום היה לי מקרה שאמא מבוגרת ובתה חזרו מרופא משפחה עם הבשורה המרה. שאלו בדלת 'מי זאת יוכי? שאלתי מה קרה והן סיפרו שהרופא שלח אותן אלי עם אבחנה שלאמא יש סרטן שד. הם ממש יצאו מרופא המשפחה חמש דקות קודם. הן היו במצב מאד קשה. מאד מבולבלות. היו דמעות, חוסר אונים. זה לא פשוט".

הרבה מגיעים אליך ופורצים בבכי?

"כן ודאי. החיים משתנים ברגע והשמיים נופלים עליהם בלי שום הכנה. אני מסבירה להם שזה לגיטימי לבכות, אבל אני כל הזמן דוחפת אותם לכיוון שלמרות שזה בסדר לבכות, צריך גם לראות את הצד החיובי בעניין. אני מסבירה להם שהיום יש סיכויים גדולים הרבה יותר להבריא מהמחלה ושלא צריך ליפול לתהום".

וזה עוזר? אנשים משנים גישה?

"יש ויש. בגדול אנשים מתחילים להבין לאט לאט את מצבם. לא אגיד שמתרגלים למחלה, אבל בחלק גדול מהסרטנים לומדים לחיות איתה".

באחרונה חשת שינוי בקרב החולים בעקבות הדיבורים על פריצת הדרך בטיפולי הסרטן?

"זה עדיין מוקדם כי הדבר התפרסם רק השבוע כך שאני מניחה שבימים הקרובים אני אשמע הרבה שאלות בעניין הזה מחולים. זה מכניס אופטימיות כמובן".

וכשאת מגיעה הביתה בערב?

"בית זה בית ועבודה זו עבודה. זה הכח שלי ואני לא מערבבת בין שני הדברים בשום אופן. בני הבית לא צריכים להרגיש בבית את מה שאני עוברת בעבודה".

את מדברת עם בעלך על מה עבר עליך בעבודה?

"בשום אופן לא".

אז היכן את פורקת את המשקל הכבד הזה?

"אנחנו בתוך תוכנית של מכבי שנקראת 'לטפל במטפל'. אלה סדנאות שאנחנו עוברים מדי פעם. אנחנו לומדים לראות את הצד החיובי. את האור בבית.  איך לשים את העבודה הצידה בשעות האלה, עד מחר בבוקר, ששוב תחשף למחלות ולמוות. פשוט מתרגלים את זה בסדנאות. אין ברירה, אחרת נשתגע".

בכל זאת יש סימנים של המשא הכבד?

"אין לי. ולא רואים עלי לכן אני מצליחה כבר שמונה שנים להחזיק מעמד בתפקיד הזה. גם בבית בעלי הוא החבר הכי טוב שלי וכשאני בבית אז אנחנו עם עצמנו. לא צריך לערב אותו ואת בני המשפחה האחרים במה שאני עוברת".

יש שחיקה?

"לא, וזה יפתיע אולי אותך, אבל לא אותי. העבודה שלי לא שוחקת, כי כמות החולים שעברו את זה והבריאו הולכת וגדלה וזה מחזק אותי".

"להתקשר מסביב לשעון"

זוכרת איזה מקרה שבו נקשרת למשפחה בצורה חזקה?

"הרבה מאד מקרים. ברוב המקרים שטיפלתי בהם נקשרתי למשפחה. יש לי עשרות משפחות שאנחנו בקשרים הדוקים, כמו המקרה של ילד בן 11 שחלה בלוקמיה בגיל שמונה ולצערי נפטר לפני שנתיים. ליוויתי אותו ואת בני המשפחה לאורך כל הדרך ונקשרתי למשפחה. טיפלנו בכל הצרכים הבירוקרטיים של המשפחה קידמתי תורים לבתי החולים ולבדיקות, ודי מהר נוצר קשר מופלא עם המשפחה".

ספרי על התאומות…

"היה לי עוד מקרה של תאומות בנות 12 שלפני שנים אחת מהן עברה ניתוח להשתלת כליה ולשניה גילו באותה תקופה גידול ממאיר בראש. כל אחת מהן עברה את הטיפולים בבית חולים אחר. ים של טיפולים ובדיקות, זה היה אחד המקרים הקשים ביותר שטיפלתי בהם. אז תאר לך מה עברו ההורים. כאן באופן יוצא דופן נתתי להורים את הטלפון האישי שלי לאפשרות להתקשר אלי סביב השעון".

ומה מצבן?

"אחת אחת עברה השתלת כליה לפני שנה והשניה טופלה והחלימה מהגידול במוח. שתיהן בריאות היום תודה לאל".

את שמה לב לשונות במגזרי אוכלוסיה שונים?

"יש את העולים החדשים שמגיעים לכאן במיוחד לקבל טיפול רפואי. היתה לנו מישהי שהגיעה מצרפת, חולת סרטן שעשתה עליה ובשדה התעופה בנתב"ג היא הצטרפה לקופת חולים מכבי, קיבלה מאיתנו את כל הסיוע, ולצערנו אחרי חודש ימים נפטרה. בני המשפחה באה לסניף שלנו להודות במיוחד ולהביע הערכה לעזרה שלנו, למרות שהיא היתה חברה בקופה רק חודש".

מי עוד?      

"יש את המבוגרים, ניצולי שואה שעברו הרבה ופתאום הגיע גם סרטן ופגע בהם וצריך להתמודד עם זה וזה ממש לא פשוט, כי לא תמיד יש ילדים ולפעמים מדובר בזקנים בודדים".

מה מאפיין אותם?

"הם מביאים לי חוץ מהניירת של הרופא המטפל גם מסמכים של הביטוח הלאומי ושל הביטוח הסיעודי, ויש להם בעיית שפה ואני עוזרת גם בדברים האלה. למזלי אני דוברת אידיש וזה עוזר. אבל כשאתה רואה ניצול שואה בן שמונים פלוס, שקיבל גם סרטן לאחרונה, עולות מחשבות על החיים בכלל".

יש גם מקרים יוצאי דופן?

"לאחרונה בא אלי תושב העיר, עולה חדש, שטיפלתי בו והוא הבריא מסרטן. יום אחד הוא נכנס אלי עם מישהו ואומר לי 'הבאתי לך חבר שלי שעלה מארצות הברית. הוא חולה  אונקולוגי ואני רוצה שתטפלי בו'. מקרים כאלה מצביעים יותר מכל על כך שבכל זאת אנחנו עושים משהו טוב לחולים".

בשם הבת

אחד המקרים המרגשים ביותר שבהם טיפלה יוכי יוגב היה של משפחת אדמוני ממודיעין. מדובר במשפחה שבה היו זוג תאומים ובת בשם חיה שחלתה בסרטן הדם לוקמייה כשהיתה בת שש. גלית, אמה של חיה: "שבועיים אחרי יום ההולדת איבחנו את הלוקמייה. זה היה בשנת 2007. מאז חיי המשפחה השתנו לגמרי".

במה בא לידי ביטוי השינוי?

"התנתקתי מהבית לגמרי והקדשתי את כולי לטיפול בחיה. שנתיים וחצי הייתי בבתי חולים, חילקנו את העבודה בין בעלי זיו וביני: הוא בבית מטפל בילדים האחרים ואני עם חיה מנסה להציל אותה. מזלי הגדול שהכרתי את יוכי שהתחילה לעזור לי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה ובלעדי קרן האחות האונקולוגית שבמכבי".

מה למשל?

"בעיקר בדברים הקטנים. למשל הייתי יום אחד בשניידר והייתי צריכה טופס 17 והתחייבות ומשהו בטופס לא היה ממולא כראוי. טילפנתי  ליוכי והיא אמרה לי 'עזבי, אל תדאגי, שבי עם חיה וחכי' כעבור עשר דקות נחת בפקס של שניידר טופס 17 חדש וממולא נכון. אלה הדברים הקטנים והסיוע הנפשי, ההקשבה, הנכונות לעזור. היא פשוט מלאך בשבילי. אפילו לאמא שלי אני לא סיפרתי דברים שסיפרתי ליוכי".

יוכי הרגישה קירבה מיוחדת לגלית ובעלה והפכה לבת בית אצל משפחת אדמוני. לאחר שנתיים וחצי של מאבק עיקש חיה ניצחה את הלוקמיה וחזרה לתפקד כרגיל. "זה היה ניצחון גדול, שהושג הרבה בזכות יוכי", אומרת גלית.

כעבור זמן לא רב התברר עד כמה עמוק הקשר שנוצר בין יוכי לגלית. יום אחד נפגשו השתיים וגלית התייעצה עם יוכי לגבי טיפולי הפרייה: "רציתי להביא חיים חדשים והתלבטתי. היה ברור שיוכי תהיה הכתובת".

"אני כמובן לא נותנת עצות כאלה", אמרה יוכי, אבל גלית עברה את הטיפולים, נכנסה להריון ולפני שבועיים ילדה תאומים. הבן אביתר והבת אביגיל. כמובן שהטלפון הראשון לבשר על לידת התאומים היה ליוכי. גלית: "תמיד קופת חולים התקשר אצלי עם מקום רע של מחלות וכאב, והנה בזכות המחלה של חיה וההתגברות עליה, היחס שלי לדברים האלה השתנה לגמרי. אלוהים שלח לנו לפני שבועיים מתנה. זה דף חדש עבורנו מאז שחיה הבריאה גם עברנו דירה והתחלנו חיים חדשים".

"צריך כזו בכל מוסד רפואי"

גם מיכל מלמד רואה ביוכי "סוג של מלאך". מלמד, תושבת מודיעין ואם לשלושה, חלתה בסרטן השד וכשאיבחנו אותה לפני שמונה שנים גילו גם גרורות.

"אני לא קוראת לעצמי חולה אלא מתמודדת", היא אומרת. ליוכי יש לה רק מילות שבח וסופרלטיביים: "היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי. מלאך אמיתי, אישה טהורה מקצה שערותיה ועד קצה הבוהן. אם בכל מוסד רפואי ציבורי היו אנשים בתפקיד כזה, מצבם של המתמודדים עם סרטן היה טוב בהרבה".

למה בעצם?

"כי הבירוקרטיה הדרושה לטיפולים בסרטן יכולה להוציא את החולים מהדעת. זה סוחט כל כך הרבה אנרגיות שאין לחולים, וכחולה שנלחם על חייו הבירוקרטיה זה הדבר האחרון שהוא צריך ויוכי פשוט שיחררה אותי מכל זה".

ומה מצבך עכשיו?

"אני לא הבראתי לגמרי, ויוכי ממשיכה ללוות אותי בכל מה שצריך. לפני שלושה שבועות היו לי כאבי תופת והלכתי למיון. טלפון אחד ליוכי וכל הניירת הסתדרה ישירות מול בית החולים. לא הוטרדתי בכלום. ישר עשו לי סי.טי. תאר לעצמך אם הייתי צריכה עם הכאבים האלה לטפל בכל הניירת הזאת בעצמי? לכן יוכי היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי. עם הסרטן".

 בתמונה: יוכי (משמאל) וגלית אדמוני, עם המתנה האמיתית שהגיעה אחרי מחלת הבת – התאומים החדשים (צילומים: דוברות מכבי)