בזמן שאתם קוראים את השורות הללו חוגגת מלכה שומרוני ביעד בלתי ידוע. נסיעת הפתעה, מתנת בן זוגה מיכה לכבוד יום הולדתה החמישים. "זו מתנה מדהימה, לעצור, לעשות התבוננות, חשבון נפש, איפה אני ולאן פני." אומרת שומרוני, אישה שחשבון הנפש לא זר לה ושסיפור חייה יכול לפרנס שלוש אופרות סבון.

היום היא מאמנת אישית ומנחת סדנאות לצמיחה, התפתחות וריפוי. "אני מלווה אנשים שחוו או חווים עדיין, קושי, סבל וכאב, ומסייעת להם להתמודד ולקבל את המצב, וממנו לצמוח, להתפתח ולהגשים את החלומות. בכל אחד מאיתנו טמון פוטנציאל, וברגע שאנחנו נתקעים בחוויה שמטלטלת אותנו, גם החלומות וגם הפוטנציאל נשארים מאחור. את כל זה אני מביאה מנסיוני האישי. חוויתי הרבה מאוד טלטלות, להם אני מעדיפה לקרוא מעברים ושינויים. זו גם הסיבה שנתתי לעסק שלי את השם 'מסדרונות'."

ארבע מסדרונות

אל המסדרון הראשון שלה נקלעה שומרוני כבר בגיל תשע, כשחלתה בסכרת נעורים. "לפני 41 שנה הכלים לטפל ולהתמודד עם סכרת נעורים לא היו מאוד מפותחים, וזה הצריך הרבה מאוד ביקורים בבתי חולים, טיפולים וזריקות בשיטות שונות. להורים שלי המצב היה לא פשוט. אני בת בכורה, נכדה ראשונה משני הכיוונים. בחוויה שלי, היו ממני ציפיות להיות סוג של מושלמת, ופתאום הרגשתי פגומה. רק שנים ארוכות אחר כך, לאחר תהליכים ההתפתחות והמודעות שעברתי, הבנתי למה חליתי: כשהייתי בת שש נולד לי אח ותשומת הלב עברה אליו, ומה שרציתי באמת בתקופה ההיא היה להיות במרכז: אהובה, חשובה, שתשומת הלב תהיה איתי. בעקבות המחלה היה פתאום הרבה מאוד עניין סביבי – דאגו לי, קנו לי תרופות, מה אני אוכלת, איך אני אוכלת. כמובן, זה לא היה העניין שרציתי."

המחלה הובילה להשמנה. ההשמנה הובילה לדימוי עצמי נמוך, לירידה בלימודים, להסתגרות, לתסכול. לצבא לא גוייסה. לאחר סיום התיכון הלכה ללמוד הוראה וחינוך לגיל הרך בסמינר שיין בפתח תקווה (היום חלק מבית ברל), שם חזרה להרגיש שייכת. "אהבתי את זה והתחברתי וזה ריגש אותי והעצים אותי. בסביבת הילדים הרגשתי שוב חשובה." לאחר שסיימה התחילה לעבוד בכיתות א'-ב'. במקביל, הכירה את בעלה מיכה. "נישאנו מהר מאוד, שזה היה מבחינתי סוג של "וואו, הצליח לי", כי בחוויה שלי מי ירצה להתחתן איתי. והייתה סוג של רגיעה, כאילו השגתי את פסגת כל החלומות שלי."

תוך זמן קצר נכנסה להריון, אבל לא הקפידה להתאזן לפני כן מבחינה סוכרתית. "היום ידוע לי שנשים סוכרתיות צריכות להיכנס להריון מאוזנות מאוד ואחרי ביקורת קפדנית של רופא, אבל אז לא ידעתי את זה. כשהגענו לרופאים והודענו שאנחנו בהריון הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח. השכיבו אותי לשמירת הריון מחודש שני, ועד הלידה שכבתי בבית ובבית החולים לסירוגין, כשאני יכולה לרדת רק לבדיקות. בחודש השביעי כבר אושפזתי בציפייה ללידה. בשבוע 37 ילדתי בניתוח קיסרי את בתי שני, שנולדה בריאה לחלוטין. אבל במהלך ההריון התפוצצו לי נימים בעיניים, ואחרי הלידה עברתי שני ניתוחים בשתי העיניים. בעין ימין הניתוח הצליח ובעין שמאל לא, ונשארתי עיוורת בעין שמאל. זה היה המסדרון השני שלי."

העיוורון הוריד אותה מפסגת האושר בה הייתה למקומות חדשים של תסכול ותקיעות. את עבודתה בבית הספר עזבה, "ולא כי ביקשו ממני – המצב החדש דרש ממני סוגי משקפיים שונים למטלות שונות, לקח לי הרבה יותר זמן לבדוק מבחנים ועבודות, וזה תסכל אותי." במקום, התחילה לעבוד בגן פרטי באזור השרון. כשמלאו לבתה שנתיים וחצי החלו לחשוב על ילדים נוספים. "עברנו בין רופאים שונים כדי לקבל חוות דעת שונות, אבל כולם נתנו את אותה התשובה: אם את לא רוצה לראות את הילדים שלך – את מוזמנת להיכנס להריון. חזרנו הביתה שפופים וכואבים, אבל קיבלנו את הדין והבנו שכניסה נוספת להריון אינה בגדר אופציה. התחלנו לבחון אלטרנטיבות".

בתחילה ניסו לבחון מסלול של אימוץ. "התהליך היה ארוך ומייגע, ובסופו הודיעו לנו שאנחנו רשאים לקבל ילד מגיל שבע ומעלה עם צרכים מיוחדים. הילדה הייתה אז בת שלוש, אז גם לא רציתי שאף אחד יקח לה את הבכורה, וגם לא התאים לי ילד עם צרכים מיוחדים: הספיקו לי באותה העת הצרכים שלי." באותה תקופה חזרו הוריו של מיכה מחו"ל עם עיתון שבו הייתה כתבה על תהליך פונדקאות שנעשה באנגליה, והם החליטו לנסות את הפרוצדורה הנסיונית הזו. "התחברנו לפרופסור ציון בן רפאל, התחלנו תהליך הפרייה והתחברנו עם סוכנות שמקשרת בינינו לבין פונדקאיות אפשריות בארצות הברית, שם זה היה מסודר והיו תקדימים משפטיים. לאחר ההפריות והשאיבות נסענו עם מיכל של עוברים קפואים לארצות הברית. שהינו שם עשרה ימים, הכרנו את האם הפונדקאית המיועדת לנו על פי מבחני התאמה שנעשו לנו ולה, הכרנו את בעלה והילדים – האימהות הפונדקאיות היו חייבות להיות נשואות ובעלות משפחה – השארנו את המיכל וחזרנו לארץ."

"שלושה שבועות לאחר מכן, בערב ראש השנה, קיבלנו טלפון שנקלטו שלושה עוברים, וזה היה הכי סימבולי, מדהים ומחמם את הלב. הכי התחלה חדשה. כמה ימים לאחר מכן התקשרו שוב להגיד שעובר אחד נשר, לא התפתח. עדיין היינו שמחים וטובי לב. אבל ככל שההריון התקדם התחלנו לשמוע שלאחד מהתאומים, וביקשו מאיתנו כבר לבחור להם שמות ולהכין את הטפסים, יש מום בלב. אמרו לנו שזה מום קטן שאפשר לסדר אחרי שהוא יוולד. זה לא היה הכי משמח, אבל סמכנו על הרופאים שהם מבינים עניין. חמישה ימים לפני הלידה שבנו לארה"ב, כדי להיות נוכחים בלידה. הם נולדו בלידה רגילה. הגדול ביניהם נעטף ונלקח מייד, ואת הקטן, רביד, נתנו לי. ואז הרופאים קראו לנו ואמרו לנו שהמום שהם דיברו עליו הרבה יותר רציני ממה שחשבו, ויש גם מום במערכת הנשימה, ובעצם יש לנו שתי אפשרויות: לקחת אותו עם מכשירים לכל ימיו הקצרים, או לנתק אותו הממכשירים. באינסטינקט ביקשתי ממיכה להגיד להם לנתק אותו מהמכשירים, וזה מה שנעשה, וכמה שעות לאחר מכן ביקשו מאיתנו לבוא להיפרד. אני כמובן כעסתי מאוד, והכעס היה מופנה לתינוק בעיקר: איך הוא עשה לי את זה. לקחתי אותו לדקה, מסרתי בחזרה ולכאורה הכל בסדר: חזרנו עם תינוק בריא הביתה, ושנתיים וחצי תפקדתי כאמא מדהימה אבל אכלתי את עצמי מבפנים. לא הפסקתי להגיד לעצמי את המשפט: אני הרגתי את הילד שלי. זה היה המסדרון השלישי שלי."

שנתיים וחצי לאחר מכן, בעודה מטופלת בפעוט ובילדה בת שבע, קרא לה הרופא שלה והודיע לה שהכליות שלה סיימו את תפקידן, ושיש לה שתי אפשרויות: להתחבר לדיאליזה או לעבור השתלת כליה. "רשימת ההמתנה לכליה הייתה ארוכה מאוד, אז הודעתי לכולם שאני מתחברת לדיאליזה ושהכל בסדר ונתמודד, אבל הייתי מפורקת. זה היה המסדרון הרביעי שלי. יום למחרת אמא שלי התקשרה אלי וביקשה לעשות בדיקות, כי אם יש התאמה היא רוצה לתרום לי כליה. תוך שבועיים נכנסנו לחדר הניתוחים והיא תרמה לי כליה, ולמעשה ילדה אותי בפעם השנייה. כשפקחתי את העיניים בחדר ההתאוששות ראיתי את מיכה עומד מעל מיטתי, מחויך ומבסוט, ובאותו רגע החלטתי שאני לא רוצה אותו בחיים שלי יותר."

הפרידה הגיעה לכולם, ובעיקר למיכה, בהפתעה גדולה. "אף אחד לא ממש הבין למה, וכולם הניחו שהסתובב לי הבורג. אני בת 33, עם זוגיות טובה, שני ילדים קטנים. למרות זאת התגרשנו בטוב, כי יש שני ילדים קטנים ואני מושתלת כליה, ונשארנו בקשר חברי."

להכיר, ללמוד, לצמוח

בשנים הבאות החלה לבחון את עצמה, איך היא מתמודדת עם החיים ומה הם מציעים לה, מעבר לעבודה ולגידול הילדים. היא עשתה את הפורום של לנדמרק, החלה ללמוד תזונה הוליסטית. נרשמה למכון כושר, יצאה לבלות עם חברות. "אבל בכל התקופה הזו לא באמת יצאתי לחופשי. הייתי כלואה עדיין בדפוסי ההתנהלות הישנים שלי. לא הפסקתי לשאול את עצמי: למה זה קרה לי, למה דווקא אני, מה עשיתי רע למישהו. כמובן, לא קיבלתי תשובות. לא היו לי את הכלים המתאימים לפרוץ."

"ואז, שלוש שנים מאוחר יותר, מיכה, שעשה גם כן את הפורום של לנדמרק, כתב לי מכתב במסגרת הפורום והקריא לי אותו בטלפון. אני לא זוכרת את המלל המדויק של המכתב, אבל המשפט שעניתי לו היה: אני לא פוסלת על הסף. זה היה ביום שישי בלילה. ביום ראשון בערב כבר יצאנו לדייט, ורק אז הוא ניסה להבין למה בעצם התגרשנו. אז שיתפתי אותו בזה שהרגשתי שהוא לא חלק איתי את ההחלטה לנתק את הילד מהמכשירים, שהוא השאיר אותי לבד עם ההתמודדות, עם האשמה. התגובה שלו הייתה: ברור שזה מה שרציתי, זה מה שהציל את המשפחה שלנו. באותה הפגישה החלטנו לנסות לחזור להיות ביחד."

"חזרנו לחיות ביחד, מתוך ההבנה שאנחנו חייבים לעבור תהליך ריפוי ארוך, כדי להתגבר על המשקעים שנותרו. החלטנו לעשות תהליך של התפתחות ומודעות במרכז ליאה ארד. זה היה תהליך שנמשך כארבע שנים, במהלכו עברנו קורסים שונים במרכז, ובהם גם קורסי אימון אישי. אני הבנתי במקום הזה שקיבלתי מתנה ענקית, קיבלתי הזדמנות לחיות את החיים מחדש, והמטרה שלי היא להעביר אותה הלאה, להעביר מסר שהכל אפשרי. יצא לי לדבר עם אנשים שהרגשתי שהם סוחבים קונטיינר על הגב, ושלי יש את ארגז הכלים לעזור להם, ומה שמבדיל אותי ממאמנים אחרים הוא שאני חוויתי את זה על בשרי, את הקושי ואת ההתמודדות. לפני חמש שנים פתחתי את העסק שלי, וקראתי לו "מסדרונות – לצאת מהקושי אל החיים".

ארבע שנים המשיכה לעבוד כגננת, בעודה מפתחת את העסק שלה וצוברת נסיון כמאמנת אישית, מאמנת לזוגיות, מדריכת הורים ומלווה לאנשים שחווים קושי בריאותי, פיזי ונפשי. "מה שאנשים חווים בחדר המאפשר שלי זה קודם כל אותי, את מה שאני מביאה איתי, הרבה מאוד רגישות, הכלה, הקשבה, ניגוב של הדמעות במידת הצורך, ואין סוף כלים שאספתי ופיתחתי. אנשים נכנסים בדרך מסוימת וחווים שינוי מהותי, את אותו שינוי שהם מבקשים לעצמם, במספר מפגשם בודדים."

בנוסף למפגשים אישיים עם מתאמנים, יצרה שתי סדנאות לקבוצות: "מסדרונות" – סדנה תהליכית שמדברת על המעברים והשינויים בחיים שמהם אפשר לצמוח; ו"להיות המלכה של חייך" – שמטרתה לתת כלים להתמודדות לנשים שנמצאות בצומת דרכים. בנוסף יצרה עם המטפלת הרב-תחומית מרגלית שני את "לבלובים" – מפגשי חוויה והעצמה למוסדות וארגונים. לפני כשנה וחצי הצטרפה ל"מעגל תנופה" – ארגון ארצי לקידום נשים עצמאיות, שהוקם בשנת 2012 ע"י יפעת ברכה, ובשנה האחרונה לקחה על עצמה את ניהול המעגל במודיעין. במקביל עזבה את עבודתה כגננת והיום היא מתפרנסת כמאמנת במשרה מלאה. "מעגל תנופה סייע לי מאוד להשלים את המעבר לעצמאות. לפני שנכנסתי למעגל תנופה הבדידות של להיות עצמאית הייתה לא פשוטה עבודי. היו שם פחדים, הרבה שאלות, חוסר ידע, בעיקר ידע שיווקי – מבחינתי שיווק היה סוג של מפלצת. מעגל תנופה העניק לי הרבה מאוד ביטחון, שקט ואת הגב של הביחד הנשי. אני יודעת היום שיש לי עם מי להתייעץ, למי לפנות."

מעגל תנופה של מודיעין כולל נכון להיום 12 בנות ממקצועות חופשיים: בנוסף למלכה חברות במעגל מטפלת לתזונה נכונה, רפלקסולוגית, מטפלת לשיחרור דפוסי התנהגות, מעסה, דולה ומדריכת הנקה, רואת חשבון, אשת שיווק, עורכת דין, מעצבת פנים, יועצת תדמית ומאפרת, ובעלת עסק למניעת מעילות והונאות. "המעגל מיועד לנשים עצמאיות, בעלות עסק קיים, עסק חדש או בשלבי הקמת עסק, והוא מלווה אותן בדרך השיווקית, מספק להן רשת נטוורקינג ענפה ומעניק כלים להעצמה. המפגשים נערכים פעם בחודש, ומכיוון שאנחנו ארגון בעל 13 סניפים בכל הארץ, כל אחת מ-250 חברות מעגל תנופה יכולה להסתובב בכל מעגל שהיא תבחר בו."

החברות במעגל תנופה כרוכה בתשלום של 450 ש"ח לחצי שנה. בנוסף להשתתפות במעגלים בפועל, בהן ניתנים למשתתפות כלים לניהול העסק ולהתפתחות עסקית, כוללת החברות גם דף באתר של הארגון, קבוצות סגורות בפייסבוק, והנחה לכל אחת מחברות המעגל אצל החברות האחרות של הארגון בכל המעגלים. "אבל מבחינתי, הדבר הכי חשוב שאני מקבלת ממעגל תנופה זה את היחד הנשי המעצים. אנחנו רואות אחת את השנייה לא רק כעסק, אנחנו נשים על כל מה שמשתמע מזה. אנחנו תומכות זו בזו ולומדות זו בזו, וזה בעצם הסלוגן של מעגל תנופה: להכיר, ללמוד, לצמוח יחד."

(צילום אינגריד מולר)