"סיפורים פרועים". תסריט ובימוי: דמיאן זיפרון. שחקנים: דריו גרנדינטי, מריה מרול, ריקארדו דארין, ליאונדרדו זבארליה, אוסקר מרטינז, אריקה ריוואס. ארגנטינה, 2014. 122 דקות. 3 כוכבים. צילום יחצ
סצינת הפתיחה של "סיפורים פרועים" מראה חבורה של נוסעים על מטוס, זרים גמורים המגלים, לחרדתם, שלכולם מכנה משותף מצמרר אחד. כשנחתך הסיפור אל כותרות הפתיחה הגבר היה מאוד מרוצה. "איך אני אוהב סרטים כאלה, שמתחילים מסצינת השיא כדי לחזור אחורה ולגלות איך הגענו לכאן", הוא אמר. האופטימיות הזאת נשארה איתו לאורך כל הצפייה בששת הסיפורים הנפרדים לחלוטין של הסרט. למעשה, עד כותרות הסיום הוא המשיך לחכות לאיזה קלוז'ר שלא הגיע. מה שלא גרע, אגב, ממצב רוחו המצוין עם כותרות הסיום.
בניגוד לסרטים אחרים המשלבים מספר סיפורים, כמו למשל "מגנוליה" או "קראש", אין שום קשר בין סיפור לסיפור או בין דמות לדמות במועמד הארגנטינאי האחרון לאוסקר. כל אחד מששת הסיפורים עומד בפני עצמו. אם מתעקשים בכל זאת לחפש מכנה משותף כלשהו, כנראה שיהיה זה נקמה. הגיבורים של כולם הם אנשים נורמטיביים לחלוטין, שיצר הנקמה מוציא מהם את החיה שבאדם וסוחף אותם להתרחשות מטורללת יותר או פחות: מלצרית שלמסעדה הקטנה בה היא עובדת נכנס הגבר שהרס את חייה. שני נהגים שנקלעים לסכסוך על כביש 40 הארוך, באמצע שומקום. מהנדס שמכוניתו נגררה שלא בצדק. משפחה עשירה המציעה לגנן העני הצעה בעייתית מבחינה מוסרית. כלה שמגלה ביום חתונתה שבעלה הטרי בגד בה. כולם נתקלים בסיטואציה קשה או מלחיצה, כולם מגיבים לה כפי שמגיבים – מי קיצוני יותר, מי פחות – ולהוציא את הגיבור של הסיפור הראשון, גיבור נסתר שלא מופיע בסיפור בגופו, כולם מאבדים בשלב זה או אחר שליטה על הסיטואציה. כך, אנחנו מקבלים מגוון של סיפורים, עם מגוון של גיבורים, במגוון של סגנונות: מתח ואקשן וסאטירה ודרמה משפחתית וקומדיה פרועה. וכולם סוחפים ועשויים היטב. ואין ביניהם שום קשר. זה לא סרט, זה רצף של סרטים קצרים שמוקרנים בזה אחר זה תחת קורת גג תמתית אחת.
באופן טבעי, במצב כזה יש פער מסוים בין הסיפורים. החזק ביותר הוא הסיפור השלישי שנקרא, באופן אירוני, "החזק ביותר". הוא עוסק בשתי בהמות כביש ממוצעות – מאלה שעוקפות אותך מימין ושולחות אליך אצבע משולשת, הנפוצות גם בכבישי ארצנו – שלאחר אינטראקציה מלבבת בסגנון זה, שבסופה אחד מהם נתן גז ונמלט, נפגשות שוב כשאי אפשר לברוח. מעבר לעובדה שהסיפור מידרדר במהירות אל המחוזות הקיצוניים, המופרכים והנהדרים, הוא גם מעמיד מראה מאוד לא מפרגנת מול הגבריות הפרימיטיבית הזאת, עמוסת הטסטוסטרון, ויש לו פאנץ' ליין עוקצני ומשובח.
גם הסיפור הסוגר, "עד שהמוות יפריד בינינו", מוצלח, והבונוס לצופה המקומי הוא שהכלה המדוברת, המחרבת במו ידיה תאבות הנקם את חתונתה, היא יהודיה. הסיפור שלפניו, לעומת זאת, נמחק לחלוטין מהתודעה, שלי ושל הגבר שהוזעק לעזרה, ונאלצתי למאמצי שחזור ברשת. זה לא בגלל שלא מדובר בסיפור חזק, נהפוך הוא. אלא שיותר מכולם, מדובר בסיפור רגוע, שמתנהל בווליום נמוך יחסית, שאת הסוגיות המוסריות הכבדות מאוד שהוא מעלה ממסכים דיונים על כסף ותאוות בצע, ושהנקמה – אותו חוט מקשר העובר בין הסיפורים כולם – מגיעה בו בסוף, במפתיע ומכיוון לא צפוי. כך שחוץ מהבדלים בסגנון בין הסיפורים השונים, בפרועים – יש גם הבדלים בעוצמה וברמת הביצוע, הן של הבמאי והתסריטאי דמיאן זיפרון והן של צוות השחקנים. התוצאה כייפית ומהנה, אבל בסופו של דבר, בהיעדר אמירה כללית או הקשר בולט יותר, איזשהו גשטלט שיעלה את השלם על סך כל חלקיו, רוב הדימויים והדמויות יתפוגגו אל תהומות השכחה, מלבד דימוי אחד (של הנהגים הנאבקים, כמובן), אולי שניים. שגם זה, כשחושבים על זה, לא מעט.
