"עדיין אליס". תסריט ובימוי: ריצ'רד גלטצר ו-ווש ווסטמורלנד, ע"פ ספרה של ליסה ג'נובה. שחקנים: ג'וליאן מור, אלק בולדווין, קריסטין סטיוארט, קייט בוסוורת'. ארה"ב, 2014. 101 דקות. 4 כוכבים.
את הסוף של זה אתם כבר יודעים: "עדיין אליס" הוא הסרט שבזכותו קטפה ג'וליאן מור המשובחת, בגיל 54, את פרס האוסקר הראשון שלה, כמו גם את פרסי גלובוס הזהב (לשחקנית בסרט דרמה), גילדת השחקנים, באפט"א (פרסי האקדמיה הבריטית) ועוד. מור משחקת את אליס האולנד, פרופסור לבלשנות המאובחנת בגיל 50 כחולת אלצהיימר. הסרט מתאר את הנסיון שלה ושל משפחתה להתמודד עם המחלה, את הפטנטים הקטנים והגאוניים שהיא ממציאה לעצמה כדי לבדוק שהיא עדיין שולטת בעצמה וזוכרת את הדברים החשובים, שהיא עדיין אליס, ואת הכשלון הבלתי נמנע שלהם, את ההידרדרות הבלתי נמנעת שלה.
יש משהו שובר את הלב בלראות אישה אינטליגנטית, עצמאית וחזקה מנסה להילחם במחלה האיומה הזאת, ומפסידה לה. יותר מכל מחלה אחרת, אלצהיימר היא מחלה שתוקפת את האני. שהאישיות קורסת בה הרבה לפני הגוף. לא בכדי בחרה הסופרת ליסה ג'נובה, ובעקבותיה הבמאים ריצ'רד גלטצר (שבעצמו חולה בניוון שרירים) ו-ווש ווסטמורלנד, לתאר את אליס כמישהי שחוקרת למחייתה את הקשר בין דפוסי תקשורת של בני אדם לשפה, למילים. המילים הן הדבר הראשון שאליס מאבדת כשהמחלה תוקפת אותה, ובעקבותיה את היכולת שלה להתמצא בחלל, את הזיכרון היכן הניחה דברים, את השמות של בנותיה. אבל הרבה לפני שהיא הופכת סיעודית – וגם זה קורה, בסופו של דבר – היא מאבדת עוד משהו: את היחס של החברה אליה כבת אדם. את הכבוד המינימלי של מישהו שראוי להתייחס אליו, אל עצם נוכחותו בחדר. כפי שניתן לראות במספר סצינות בסרט, ובהן זו שבה היא יושבת עם בעלה מול הרופא והשניים מדברים עליה בגוף שלישי, כאילו היא לא שם.
על אף עיצוב הדמות הנהדר, ההמחשה הריאליסטית והעצובה של הידרדרותה והמשחק הנהדר של מור – "עדיין אליס" אינו חף מפגמים. מרוב שהוא מקפיד לתאר את קריסת עצמיותה של הגיבורה – הוא שוכח לתאר את כל מה שקורה סביבה, ובראשם את בני משפחתה. בעוד אליס עצמה היא דמות עגולה ומלאה, בני משפחתה קיבלו אפיון גנרי כל אחד: בעלה ג'ון (אלק בולדווין) הוא גבר תומך העוסק במדעי הרפואה (כמו בבחירת המקצוע של אליס, גם כאן הבחירה אינה מקרית ומעמיקה את גודל הכשלון: חוקר המחלות לא מצליח למצוא מענה לזו התוקפת את אשתו). בתה הבכורה אנה (קייט בוסוורת') היא עורכת דין מצליחה ונשואה בעושר, שאינה מצליח להיכנס להריון. בתה הצעירה לידיה (קריסטין סטיוארט המפתיעה לטובה) היא הכבשה השחורה של המשפחה, שבחרה לעבור לחוף המערבי ולנסות לפתח שם קריירה כשחקנית. הם מוצגים כמשפחה חמה ותומכת, קרובה באופן יחסי, שלכל אחד מהם יש קונפליקט בסיסי מול אליס: במקרה של ג'ון זו הצעת עבודה שהוא מקבל בעיר אחרת, שאליס מבקשת ממנו לדחות מחשש שלא תמצא שם את עצמה, במובן הפיזי ביותר של המילה. במקרה של לידיה זו קריירת המשחק הכושלת שלה, ונסיונותיה של אמה לשכנע אותה ללכת לקולג'. ובמקרה של אנה זהו ההקשר הגנטי: רגשות האשמה של אליס על כך שהורישה לבתה, שמנסה להפוך לאם בעצמה, את הגן המחולל אלצהיימר בגיל צעיר. וכדאי לדייק: כל הקונפליקטים הללו הם קונפליקטים של אליס מול הדמות, ומוצגים מהצד שלה. אנחנו לא יודעים על הדמויות כמעט שום דבר מעבר להם, על מה שקורה להם מחוץ למחלה של אם המשפחה. על הבן טום (האנטר פריש) אנחנו לא יודעים אפילו את המעט הזה.
מסיבה זו "עדיין אליס" הוא סרט שלא באמת סוחף. לבנו כמובן עם אליס, ועם נסיונות השווא שהיא עושה לעקוב אחר עצמה ולשלוט במחלה. אבל העובדה שסרט בוחר במודע לעקוב רק אחריה, ולא מפתח מספיק את השפעת המחלה על סביבתה הקרובה – ובמילים אחרות עלינו, הצופים, שחלקנו איבדנו קרובים למחלה הזו – מונעת ממנו לרגש באמת, או לייצר איזשהו אימפקט שנשאר איתך לאחר הצפייה. הוא יכול היה להיזכר כסרט דידקטי על כך שאלצהיימר זה רע ותו לא, אילמלא המשחק הבאמת מעולה של מור, וסצינה אחת מחרידה במיוחד: זו בה נראית אליס השקועה עמוק במחלה מוצאת סרטון שהשאירה לה אליס הבריאה והשולטת בעצמה, זו שלא רצתה להיות נטל על סביבתה, מנסה לעקוב אחר ההנחיות המתוארות בו – וכושלת. כושלת נוראות.
