אחרי לכתו בטרם עת של האיש היקר אורי אורבך התמלאו עמודי העיתונים במודעות אבל ובהן שתיים, שנדפסו זו לצד זו. האחת גדולה מטעם "ראש הממשלה", ללא שמו של נתניהו. השניה קטנה, בה נשלחים תנחומים למיכל והילדים מאת "נחמה ורובי ריבלין, ירושלים". זר שהיה קורא את המודעה לא היה יכול לשער שהיא מטעם נשיא המדינה. שבתה את עיני גם סדר החתומים, המצניע את נשיאנו האהוב עוד יותר.
נשיאותו של ריבלין היא משב רוח מרענן במיוחד אחרי ימיו של פרס. את הקרנבל הבינ"ל שהיה שם החליפה צניעות אותנטית אך הדורה. ואין זה פלא, משום שריבלין הוא השריד האחרון לתקופה שבה גאוות הימין היתה על ה"הדר הבית"רי". ביד אחת אחזו אנשי חירות ההיסטורית בדעות ניציות ובשניה את תורת ז'בוטינסקי: ממלכתיות ונקיון כפיים ללא פשרות. כזה היה בגין, כזה היה שמיר, כזה הוא ריבלין.
הנשיא ריבלין בהלווייתו של אורי אורבך (צילום אינגריד מולר)
הנשיא העשירי הוא אריסטוקרט אמיתי ולא רק בזכות היותו נצר למשפחה ששורשיה בארץ עתיקים. המטען שהוא נושא מימי הפאר של בית"ר מעתיר כבוד על כל אזרח ישראלי ומסייע למחוק את החרפה שהעטה על כולנו קודמו של קודמו. כל דמותו ופעולותיו נראות כצילום נגטיב של ראש הימין הנוכחי. ואם לדייק – תמונת התשליל היא של נתניהו.
אין ספק שגם אורי אורבך המנוח קורץ מאותו חומר. האם מישהו יכול לדמיין אותו מזמין לביתו חשמלאי "חבר מפלגה" ומבקש חשבונית על שם המשרד לאזרחים ותיקים? תהא דרכם המדינית של מנהיגינו אשר תהיה – זכותנו לדרוש מהם ענווה מהסוג האורבכי והריבליני
