"לא נשבר". בימוי: אנג'לינה ג'ולי. תסריט: ג'ואל כהן, איתן כהן, ריצ'רד לגרוונז, ויליאם ניקסון. שחקנים: ג'ק אוקונל, טקמסה אישיהארה, דומנאל גליסון. ארה"ב, 2014. 137 דקות. 3 כוכבים.
מבט מהיר על המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר הממשמש ובא, מעיד כאלף עדים שלהוליווד נגמרים הרעיונות. מתוך שמונה מועמדים, ארבעה מבוססים על סיפורים אמיתיים ושלושה הם בגדר ביגורפיות. כל ההערכות המוקדמות העידו על כך שאת מקומו ביניהם ימצא גם "לא נשבר", המבוסס על סיפורו המדהים באמת ובתמים של לואי זמפריני. עם תסריט שנכתב על ידי לא פחות מארבעה תסריטאים ובבימויה המסקרן של אנג'לינה ג'ולי, סומן הסרט בתחילת המירוץ כאחד המועמדים המבטיחים של השנה, כולל הנחות בדבר מועמדות אפשרית של ג'ולי לפרס הבימוי. היעדרותה של ג'ולי מקטגוריית הבימוי, ומועמדות של הסרט לשלושה פרסים בלבד, כולם בקגוריות טכניות (עריכת סאונד, מיקס סאונד וצילום) מעיד פחות על מיזוגניה הוליוודית, שגם זו טענה שהועלתה השנה בהקשר למועמדויות (גם אווה דובריי, הבמאית של "סלמה" המדובר, לא זכתה למועמדות בפרס הבימוי), ויותר על כך שלמרות הפוטנציאל הענק – "לא נשבר" הוא, בפשטות, סרט לא מספיק טוב.
הסרט מתחיל במלחמת העולם השנייה, במתקפה אמריקנית על כוחות יפניים באוקיינוס השקט. זמפריני (ג'ק אוקונל), בתפקידו כמפציץ, הוא האיש שאחראי לפגיעות המוצלחות של הצוות, כמו גם לעבודתו היעילה תחת לחץ כשהמטוס נפגע במתקפת נגד יפנית. מכאן אנו חוזרים בפלאשבק אל עברו של זמפריני, פושטק בן למשפחת מהגרים איטלקית ענייה שמגלה את קסם הריצה. בהשראתו של אחיו הגדול הוא נרשם לנבחרת הריצה המקומית, מתאמן כל הדרך לאליפות ארה"ב לבני נוער ונוסע לייצג את ארצו באולימפיאדה של 1936 במינכן, שם הוא עוקף את אלוף ארה"ב הבוגר ומגיע למקום השמיני בריצות חמשת אלפים מטר (וגם לוחץ את ידו של היטלר. אבל את זה לא רואים בסרט). משם אנו חוזרים למלחמה ולגיחה נוספת, שמשתבשת הפעם. זמפריני, הטייס שלו (דומנאל גליסון) ואיש צוות נוסף מוצאים את עצמם על סירת הצלה בלב האוקיינוס השקט. לא פחות מ-47 יום הם מבלים עליה לפני שהם מתגלים ונאספים ע"י ספינה יפנית. את שארית המלחמה עושה זמפריני כשבוי בידי היפנים, שם הוא זוכה לתשומת לבו הלא רצויה של המפקד הסדיסט "ציפור" (טקמסה אישיהארה).
כך שלמעשה, הסרט הזה מורכב משלושה סיפורים, שכל אחד מהם יכול היה לפרנס בכיף סרט באורך מלא בפני עצמו. סיפורו של הכוכב האולימפי המבטיח ששאף להגיע לאולימפיאדת טוקיו והמלחמה קטעה את חלומותיו (זמפריני הגשים לבסוף את חלומו, בגיל 80); סיפורו של הצוות השורד על ספינת הצלה באוקיינוס; סיפורו של השבוי העומד בשורה של עינויים, פיזיים ומנטליים. על כל אחד מקווי העלילה האלה נעשו סרטים בעבר וסביר להניח שיעשו גם בעתיד. כל אחד מהם יכול להיות מרתק בפני עצמו. וכאמור – לא פחות מארבעה תסריטאים עבדו עליו: ג'ואל ואית'ן כהן (זוכי פרס האוסקר לתסריט על "ארץ קשוחה" ו"פארגו"), ריצ'רד לגרוונז (מועמד לאוסקר על "פישר קינג") ו-ויליאם ניקסון (מועמד לאוסקר על "גדיאטור" ו"ארץ הצללים"). לצוות המנצח הזה ניתן להוסיף את המלחין אלסנדר דספלה (מועמד לשמונה אוסקרים); את הצלם רוג'ר דיקינס (שזו לו מועמדותו ה-12 לאוסקר); וכמובן את ג'ולי עצמה, שאת האוסקר שלה קטפה כבר בגיל 24 (על "נערה בהפרעה"), וזהו הסרט השני בבימויה.
אלא שעם כל הכבוד לאנשי הצוות המשובחים הללו, קודם כל במדיום סיפורי מדובר, וכסיפור – ההלחמה של שלושת קווי העלילה המרתקים-ללא-ספק-הנ"ל לא הצליחה לייצר סרט סוחף מספיק. ייתכן שזה היעדר הפוקוס, שמונע פיתוח של כל אחד מהסיפורים בפני עצמו לכדי דרמה שלמה. ייתכן שזה המחסור בדמויות משנה – בכל אחד מהלגים של הסיפור יש לצד זמפריני דמות מרכזית אחת נוספת, וזהו – שייתנו עומק לסיפור ויעגלו אותו. וייתכן שהבעיה נעוצה בגיבור דווקא, שהדבר המרכזי שהוא עושה לכל אורך הסרט הוא, ובכן, לא להישבר. הוא לא חכם במיוחד, אמיץ במיוחד, כריזמטי או מנהיג לחברו השבויים. הוא לא מפגין גבורה יוצאת דופן. הוא לא אומר או עושה שום דבר מעורר השראה. הוא פשוט עומד בשורה של גזירות גורל, ויכול להם. לא סתם יכול להם – הוא יוצא מהם מחוזק באמונתו, ובסוף הסרט (כך מבשרות לנו הכתוביות) חוזר בתשובה ומקדיש את חייו לעבודת האל. כמובן, זה לא מעט, ואין לזלזל בהישגו של זמפריני בשום אופן, בפרט לא בהתחשב בעובדה שבחלקו השלישי של הסרט "ציפור" לוקח אותו כפרויקט אישי כמעט ועושה הכל, אבל ממש הכל, כדי להפוך את חייו לבלתי נסבלים. אבל ברמה הקולנועית הטהורה, יש סיבה לכך שהסרט הזה נעדר מכל פרסי האיגודים החשובים, אבל הוקרן בהקרנה חגיגית בפני האפיפיור.
(צילום יחצ)
