מירי סגל, בת 61, ותושבת מודיעין, רצתה להיות מורה למלאכת יד. היא גדלה בתל אביב, למדה במכללת בית ברל, עבדה כגננת ואחר כך כמורה עד פרישתה לפנסיה מסיבות בריאות. גדלתי בתל אביב, למדתי בבית ברל אחרי הצבא.
"תמיד ניסיתי לשלב בחיי ההוראה שלי מסר עם ערכים לחיים." היא מספרת. "זה התחיל בזה שקיבלתי גן, שלושה חודשים אחרי שסיימתי את הלימודים. היינו מאות גננות בתל אביב בכינוס שלפני תחילת הלימודים. מנהלת אגף החינוך בעיריית תל אביב פנתה אלינו וסיפרה שיש ילדה עיוורת שרוצים לשלבה בחינוך רגיל ושאלה מי מתנדב. אני היחידה שהתנדבה. הרגשתי שהאחרות מטומטמות שלא התנדבו. הילדה הגיעה פעם בשבוע ועבדנו על קבלת השונה. זה לא היה קל, אבל זו הייתה מתנה כי אני חושבת שהחיים מזמנים לנו מצבים כאלה."
מאמצת את משפחת החייל
בשנת 1990, בעודה מתלווה לבעלה שעבד אותה עת בחו"ל, חלתה מירי בסרטן לראשונה בחייה. היה זה סרטן השד. לאחר הטיפולים וההחלמה, חזרה לעבוד.
ב-1998 לימדה בביה"ס איילון בבית חשמונאי. אותה שנה נהרג החייל אלכסיי נייקוב במהלך פעילות מבצעית, כשהקריב את חייו על מנת להגן על אוטובוס מלא ילדים מכפר דרום ממכונית תופת. "קראתי בבוקר בעיתון שהתקיימה לוויה של חייל שנהרג בכפר דרום. מהכתבה הבנתי שמשפחתו של החייל עלתה רק לאחרונה, כמה שנים אחריו, ומדובר באנשים שאין להם אף אחד בארץ. הגעתי לכיתה עצובה והילדים שאלו אותי למה. סיפרתי להם ושאלתי אותם מה הם מציעים לעשות לטובת המשפחה. הם הציעו לצייר להם ציורים. ערכנו דיון מה לצייר ולכתוב. כל ילד קיבל דף הביתה, ארגנו אלבום והחלטנו, בעלי ואני, לנסוע לחיפה ולחפש את המשפחה לפי מודעות האבל. בסופו של דבר הגענו לבית המשפחה בשבת כדי שלא אפסיד יום עבודה. מצאתי אותם בדירה לא מאורגנת, שלושה חודשים בארץ. כמעט ולא היו להם דברים. הבטתי בבעלי וביקשתי ממנו שלמרות מצבנו הכלכלי נקנה להם משהו. בדרך חזרה יצרתי קשר עם אם מוועד הכיתה וגוללתי את התחושות שלי שאי אפשר להשאיר אותם ככה. האם פנתה לאחרים, ההורים התגייסו ותרמו כסף וכדי שלא ייצא מעט מדי אז התרמתי גם חברים. במקביל יצרתי קשר עם בעל מפעל רהיטים שהסכים לתת לי סלון בהנחה."
בכסף קנתה מירי למשפחה תנור חימום, מיטה לבן וחפצים נוספים. המעשה הטוב הביא את הכיתה להתארח בתוכנית הטלוויזיה "בחדר של חני" ואף להתראיין לעיתון "מעריב לילדים". השיא היה בזכייה בפרס נשיא המדינה. את הפרס הגישה רעיית נשיא המדינה, הגב' ראומה ויצמן. "חשתי שהכיתה קיבלה ערכים שהזיזו הצידה אפילו כעסים נורמטיביים בין ילדים. הכיתה התגבשה והבינה את משמעות החיים ואת המילה "אדם". הם הבינו שיש בנו משהו שאפשר לנתב למקום טוב. היה לי חשוב שהם יהיו מעורבים ועדכנתי אותם כל הזמן, למשל כשהביאו את הרהיטים לבית המשפחה, כתבתי להם את זה על הלוח. עד היום בכל שנה עורכים טקס בביה"ס איילון."
"בחנוכה החלטתי שאני רוצה לארח את המשפחה. זה היה נורא קרוב לאבל ולא ידעתי אם יסכימו להגיע והם הסכימו. הייתי בביה"ס עד הערב וקישטתי את האולם. משפחה אחת של תלמידה תרמה פרחים. קניתי סרטים ומפות. כל משפחה הגיעה במוצ"ש עם החנוכייה ועם כל המשפחה. היה ערב מדהים. פתאום הגיע כתב מערוץ גוונים והייתה כתבה. הגעתי לביה"ס בהמשך כשכבר לא עבדתי שם ונתתי לכל ילד עותק של התעודה מהנשיא ואת קלטת הווידאו עם ההופעה בחדר של חני, הכתבה בגוונים וראיון עם האימא שהיה כל כך מרגש. אני עדיין בקשר עם האימא. לא מזמן היא פרסמה סרטון. הבן שלה נהרג כשהוא ליווה אוטובוס של ילדים שנסעו מכפר דרום. הוא ראה דבר מה שנראה היה לו חשוד, התקרב לבדוק והמחבל הפעיל את המטען. הוא נהרג במקום הילדים באוטובוס. היא העלתה סרטון שמראה איפה נמצאים היום כל הילדים שהיו אז באוטובוס."
הסרטן מכה שנית
בגלל הטיפולים הקשים שעברה מירי עת חלתה בסרטן לראשונה נזקקה לאורך השנים לטיפולים שונים, בעיקר בעיניים שסבלו מהזדקנות מואצת כתוצאה מהכימותרפיה.
"סבלתי מקטרקט, קרע בקרנית וכן הלאה, מה שאילץ אותי לעבור ניתוחים. במקביל המשכתי לעבור בדיקות תקופתיות. במשך כמה שנים הייתי ילדה טובה ונבדקתי בזמן. באחת הפעמים הרגשתי שאננות וחיכיתי קצת יותר מדי, אחרי 19 שנה זה חזר בצד השני."
מירי נכנסה לניתוח נוסף. עוד בטרם השפיעה זריקת ההרדמה שמעה את המרדים מדווח לרופא המנתח שהיא סובלת גם מקרצינומה, סוג נוסף של סרטן, בעור, והבינה שהפעם העניין לא יסתיים בכריתה פשוטה, שחזור והחלמה. היא עברה תשעה ניתוחים בארבעה מוקדים שונים בגוף, אך למזלה הסרטן הפעם היה מקומי בלבד.
למרות מצבה הרפואי המשיכה מירי לעבוד. "מאוד אהבתי את העבודה. זו הייתה שליחות." היא מספרת. "בכל שנה הקפדתי לעשות לפחות פעילות אחת למען הקהילה עם הכיתה. נסענו לבית אבות כדי לשמח אותם בחנוכה, ואחר כך בפורים עברנו בין המחלקות ורקדנו עם הדיירים. בשנה אחרת פניתי לעמותת "הצל לבו של ילד". זו עמותה שעוסקת בהבאת ילדים ממדינות עולם שלישי עם בעיות קרדיולוגיות שניתנות לטיפול. הם עוברים ניתוחים בוולפסון, מחלימים בבית של העמותה בחולון וחוזרים למדינות. נסעתי עם הכיתה בחנוכה והכנו מתנה לכל ילד. קניתי דף נחושת והילדים רקעו עליו חנוכייה ובנוסף שאלתי את אם הבית אם הם צריכים עוד משהו ואמרו לי שחסר טואלטיקה. ההורים בכיתה התבקשו במייל להביא מוצרי טואלטיקה והילדים הגיעו עם עשרות סבונים ובקבוקי שמפו. יצאתי עם ארגזי טואלטיקה מלאים לאותו בית שהיה אז באזור. הם קיבלו אותנו בצורה מדהימה. המורה לספורט עשתה עם הילדים פעילות והענקנו להם את המתנות. זה טעם החיים האמיתי, ולא להתעסק בדברים שחבל לבזבז עליהם את הזמן. גם הילדים הבינו. הכיתה התאפיינה כמעט באפס אלימות. הם התווכחו וכעסו, כמו כל ילדים, אבל הכיתות היו מגובשות בצורה בלתי רגילה."
המעשים הטובים של סגל ממשיכים בכל מיני דרכים. מסיוע לתלמידה שמשפחתה נקלעה למצוקה כספית, דרך הירתמות לטובת ילדה פלסטינית שנכוותה בכל גופה, עבור בפעילות לקירוב לבבות בין ערבים ויהודים ועוד ועוד. "אדם שחשוף לדברים הללו הוא אחר ושונה. הוא מכיל ונותן. הראייה המרחבית שלו יותר מפותחת וטובה." מסבירה מירי. "הנתינה היא דבר שעד שלא חווים אותו באופן אישי לא מבינים את גדולת התורם עצמו. זה לא החיוך, זו הידיעה שאתה עושה משהו שהוא מדהים ואין שכר בצידו. אין ממנו רווח חומרי כלשהו. ללא הבעל התומך שלי לא הייתי יכולה לעשות את מה שעשיתי."
שלוש פעמים תקף הסרטן את מירי. אחרי שנתיים של הפוגה, הוא בא גם בפעם הרביעית. "אחרי שנתיים הרגשתי לא טוב והיה לי טעם לא טוב בפה. הלכתי לרופאי שיניים וחניכיים עד שבסביבות חופשת חנוכה הבנתי שמשהו לא תקין ובדיקת המרקרים עלתה. חלק מהרופאים לא התייחסו אבל אצלי זה הוכח כסימן לבאות. הלכתי לאונקולוגית פרטית ששלחה אותי לשבת בבית כמה חודשים ולהירגע מהעבודה, ואז שלחה אותי לקולונוסקופיה בחופשת בקיץ. הייתה לי מחליפה, אבל העבודה הכריעה והחלטתי לשוב לעבודה כי לא מצאו לי כלום."
קיוויתי שזה ייעלם
מירי ויתרה על הבדיקה וחזרה לעבודה, אבל התחושה לא השתפרה. בשלב מסוים החלה להבין שהמצב אינו כתמול שלשום אך החליטה להסתיר זאת מבני משפחתה. פליטת פה ליד כלתה גרמה למשפחה להבין.
"קיוויתי שזה ייעלם ולא האמנתי. התחלתי לרדת במשקל אבל המשכת להתעלם ולהשקיע את עצמי בהוריי ובעבודה. הרגשתי שהמעמסה הנפשית על המשפחה היא כבר בלתי נסבלת. ענת גוב ז"ל אמרה שמי שלא הולך לעשות קולונוסקופיה הוא מטומטם. בשיחה שהייתה לי עם כלתי פלטתי משפט שממנו היא הבינה שמשהו לא תקין. למחרת בביקור אצל אמי בבית האבות בעלי קרא לי לחזור דחוף וכשחזרתי הוא אמר שהוא מרגיש שמשהו לא תקין והבנתי שאין לי ברירה. מאז הכול התגלגל קשה מאוד ומהר."
הבדיקות גילו את מה שמירי חשדה בו. סרטן ברקטום עם זליגה למעי. מירי נכנסה לסחרחורת של טיפולי הקרנות יומיומיים, טיפולים אינטנסיביים וניתוח קשה. מאז היא סובלת ממגבלות שונות שלא מאפשרות לה לשהות מחוץ לבית זמן רב מדי, כך שלאורך רוב שעות היממה היא מרותקת לביתה.
"כל הזמן אמרתי שיוציאו אותי ממשרד החינוך על אלונקה, וכך באמת קרה. חברות שלי חיכו לפנסיה ואני כל כך רציתי להמשיך ורציתי את הקשר עם הכיתה והילדים. מאוד אהבתי והאמנתי במה שאני עושה. הכי קשה היה הטקס האחרון שניהלתי לציון יום ירושלים שהבנתי שהרומן שלי עם משרד החינוך הסתיים. זה היה טקס מדהים, עמדתי במגרש מאחורי עמוד ופשוט לא יכולתי להתגבר כי הבנתי שהשעון מתקתק מהר."
סורגת לילדים חולים
יום אחד החליטה מירי לעשות סדר בביתה. בין השאר החליטה לזרוק כמויות גדולות של צמר שאגרה. היא תרמה אותו לקבוצת סריגה בעיר. כששאלה מה מטרת הסריגה במועדון, הבינה שמצאה את המטרה הבאה שלה.
"אני מכורה לסריגה. מאוד אוהבת לסרוג. היא סיפרה לי שהן סורגות לקבוצות נוער בסיכון, פגיות וכו'. עכשיו יש התארגנות ארצית לילדים חולי סרטן. מאז סרגתי מאות כובעים. החלטתי שאני רוצה להגיע לכמה שיותר. בעלת החנות "מעשה בד" בישפרו סנטר נותנת לי צמר בהנחה משמעותית כדי שאוכל לתרום לילדים."
"אחרי שראיתי את התמונות של הילדים החולים שלהם תרמתי את הכובעים הבנתי שאולי אסור לי להתלונן. זה מיועד בין השאר לילדים שחלו כמעט מינקותם והם לא יכולים עדיין להגיע לגן רגיל בגלל הבעיה החיסונית, וחלקם גם לא מכירים גנים רגילים. לאחר מכן הם חילקו גם לילדים חולים ומאושפזים. הרגשתי שזה לא מספיק והמשכתי לסרוג לילדים. הגעתי למרכז הקליטה לעולי אתיופיה במבשרת. התרגשנו מאוד. זה היה יומיים לפני הסערה האחרונה וכשישבתי בבית בסערה שמחתי שיש עוד כמה ילדים שחם להם בראש."
מירי לא מסתפקת בסריגה. לאחרונה שמעה שחדר המתנות בבית החולים שניידר התרוקן. זה הספיק כדי להוציא אותה מהבית. היא התרימה את חברותיה וניגשה למלאכה.
"ניגשתי ל"עידן 2000" בישפרו, פניתי למנהלת החנות שהסתבר שהיא גם הבעלים, סיפרתי לה שיש לי סכום מסוים וביקשתי שתעזור לי לבחור מתנות שאפשר יהיה לקנות כמה שיותר. קיבלתי כמובן הנחה וביקשתי להצטלם איתה. כדי לשלוח לחברות שתרמו. בעלה לא נתן לי לצאת וביקש שתעשה איתי סיבוב בחנות ותעניק לי עוד מתנות תרומת החנות. אמרתי לה שאני מבקרת גם במבשרת במרכז הקליטה ושאבוא לקנות גם להם. הוא לא נתן לי לצאת ללא תרומה נוספת. בשבוע הבא אתרום את זה יחד עם הכובעים."
למה את עושה את זה?
"אני יודעת שהשארתי בלב הילדים מטען רגשי. מתנה. כי אני בטוחה שהם אנשים אחרים בזכות הדברים שעשינו. אני משוכנעת. השורה התחתונה, הייתי עושה הכול מחדש ועוד יותר אם הייתי יכולה. הנתינה מתבטאת בסוף בחומריות, אבל מה שניסיתי להעביר לילדים תמיד זה את הראייה המרחבית מסביב ומה אפשר לתת עוד. פה קבור הכלב, במה אפשר עוד. גם אם לפעמים זה מצריך הוצאה כספית ועבודה יותר קשה.
הכי חבל לי שאין מספיק מינוף לדברים כאלה, כי כל מחנכת או ביה"ס יכולים לעשות דבר אחד. מהחוויה היום יומית שלי עם הילדים הרגשתי כיתות מגובשות בעלות ערכי חיים ששום ספר או חוברת לא יוכלו ללמד. אני אמשיך כל עוד אני יכולה."
עוטפים את חולי הסרטן בחום
בימים אלה יוצאת האגודה למלחמה בסרטן במבצע ארצי של סריגת כובעים וצעיפי צמר וחלוקתם בקרב חולים ומחלימים מסרטן. נשירת שיער היא אחת מתופעות הלוואי השכיחות של הטיפולים בחולי סרטן. לקראת ימי החורף הקרים האגודה למלחמה בסרטן רוצה לדאוג ולחמם את אלפי חולי הסרטן המתמודדים עם המחלה והטיפולים.
אם אתם יודעים לסרוג, אתם יכולים לקחת חלק בפרויקט, סירגו כובע או צעיף למען החולים, ומתנדבי האגודה יחלקו אותם במחלקות האונקולוגיות ברחבי הארץ. ניתן להעביר גם תרומה של צמר ולהעבירה לסורגים ולסורגות שישתתפו בפרויקט.
תושבי ותושבות מודיעין מוזמנים לתרום צמר ו/או לסרוג מוזמנים ליצור קשר עם שולה זק, רכזת הסניף של האגודה במודיעין בטלפון 08-6495389
(צילום אינגריד מולר)
