את נתנאל צדוק, בן 24 והצעיר מבין חמישה אחים, אני פוגש בבית הוריו במודיעין. צדוק זכה השנה בכבוד לו זוכים מעטים, וקיבל את מלגת מנהיגי שוליך, על שם סימור שוליך, פילנתרופ יהודי קנדי, שניתנת לצעירים בעלי מודעות חברתית המתחילים את שנת הלימודים האקדמית הראשונה שלהם.
צדוק היסס להתראיין. החשיפה זרה לו והוא היה מעדיף להישאר נחבא אל הכלים, אך קרן המלגות של שוליך הזהירה אותו מראש וכך יצא שנפגשנו שנינו לשיחה.
פלפלים צהובים
איך בכלל התחלת בפעילות החברתית, אני מתחיל לגשש ושואל את צדוק: "התחלתי בזה במהלך ישיבת ההסדר. לקראת סוף השנה הראשונה. פנו אלי אחרי ששני חבר'ה שעבדו עם נערים אוטיסטים התגייסו לצבא ושאלו אותי אם אני מעוניין. אני ועוד חבר התחלנו לעבוד עם שני נערים אוטיסטים בני 12 ו-14 בתפקוד נמוך שכיום הם בני 16 ו-18. אלה נערים שלא מתקשרים כמעט והבנת הסביבה שלהם מוגבלת מאוד, כך שהמטרה היא להקנות להם כלים להשתלב בחברה במידת האפשר. ההתחלה קשה כי לוקח להם זמן לפתח אמון אמיתי במדריכים. כשהמצב הוא לא סטנדרטי, יוצא מהשגרה, המדריך צריך לפקוח עיניים ולהיות ערני ולהכיר לעומק את התחושות של הנער כדי להחזיר אותו לנוחות מקסימלית מבחינתו.
צדוק. "אתה נותן אבל אתה גם מקבל"
הנער שאני עובד איתו, נער מקסים ממש. מצד אחד הוא חייכן ושמח. כבר בפעם השנייה שנפגשנו החזיק לי את היד כשהלכנו ברחוב. מצד שני כשמשהו מפריע לו הוא עלול לפגוע בעצמו, להרביץ לעצמו. המטרה לעטוף אותו בסביבה חמה שירגיש נוח ולהקנות לו הרגלים של התנהגות בחוץ."
איך עושים את זה?
"אנחנו מוציאים אותם מהבית ויוצאים איתם לעיר לשעתיים. מסתובבים ברחוב, הולכים לפארקים, לקניון. אפילו מטלות בסיסיות כמו להיכנס למכולת ולקנות משהו, כי מבחינתם הם יכולים להיכנס ולקחת. אנחנו יושבים ומסבירים להם לפני. השגרה חשובה להם אז צריך להכניס להם לראש מה בדיוק עומד לקרות. אנחנו נותנים להם את הכסף ביד, מסבירים להם מה לוקחים ואיך לשלם למוכר ומה הוא צריך לתת ובסוף מזכירים להגיד תודה. זה תהליך אבל זה עובד."
אתה רואה שיפור?
"אם היו מספרים לי את זה בהתחלה זה היה נשמע לי מוזר, אבל כשאתה בתוך התהליך ורואה את השיפור והבגרות שעכשיו יש להם, ההבנה וההפנמה של כללי ההתנהגות, זה ליווי וקשר מדהים. עכשיו למרות הלימודים והעומס אני עושה את המאמצים להגיע כל שבוע ולקחת אותו לשעתיים לאותן פעילויות. הכי טוב לשאול אותו בסוף איך היה ולשמוע אותו עונה "כיף"."
יוצא בשליחות
צדוק הוא הצעיר מבין חמישה אחים. המשפחה הגיעה למודיעין מבת ים כשצדוק היה בן 13. צדוק הגיע לעיר בכיתה ז', למד בישיבה התיכונית ולאחר מכן בישיבת ההסדר בעיר ואז חש צורך לפרוש כנפיים, לראות עולם ולעשות דברים אחרים. "מאז ומתמיד ראיתי את השליחים שיוצאים לחו"ל כחוויה מדהימה של השפעה ועשייה. וזה תמיד נראה כמו משהו ליחידי סגולה. משהו שצריך להיות אדם מיוחד כדי לעשות. שלושה חבר'ה שהיו צמודים אלי כל השנים בישיבה יצאו לשליחות ואמרו לי שזה יתאים לי, אז התחלתי לבדוק את התחום."
לקהילה היהודית בפרת' אוסטרליה הגיע לאחר מיונים של ארגון תורה מציון. אחרי המיונים יצר הארגון קשר עם הקהילות היהודיות ברחבי העולם שמתחילות לראיין את המועמדים ואז יש תהליך של בדיקה, כשכל קהילה מחפשת מועמדים שונים, בהתאם לדינמיקה הנדרשת בה.
"הגענו לפרת' שלושה בחורים שהגיעו דרך תורה מציון ועוד שלוש בחורות מבני עקיבא בלי שום היכרות קודמת. בשעה אחת עשרה בלילה עשו לנו קבלת פנים גדולה, לקחו אותנו לדירה. הגיעו לקבל את פנינו כמה עשרות סטודנטים, מדריכים בבני עקיבא ועשו לנו קבלת פנים, מלאת שמחה ואושר. השליחים עושים כל כך הרבה כל שנה שהם כבר שמחים מראש להכיר אותנו. זה מעגל מדהים של נתינה לאנשים שאנחנו לא מכירים וקבלה של אנשים שהם לא מכירים, אבל כולנו חיים במעגל נתינה מתמשך והשליחים נהנים לתת כי הם מקבלים כל כך הרבה מאנשים שהם בכלל לא מכירים. כולם מחוברים לעשייה הזו וזו פשוט חוויה. פרת' היא העיר הגדולה במערב אוסטרליה, אך הקהילה נחשבת לקטנה יחסית."
מה סדר היום של השליחים בקהילה?
בחצי הראשון של היום אנחנו בבית הספר היהודי היחיד של פרת'. הבנים לומדים תורה באופן עצמאי. איתנו הגיע בחור שקצת מבוגר מאיתנו שמשמש גם כרב קהילתי ומוגדר כראש כולל. הלימוד נמשך שעתיים-שלוש ואז אנחנו מצטרפים לכיתות לשיעורי עברית ויהדות ומתגברים את התלמידים. תחום העברית הוא תחום רגיש כי יש להם זיקה לארץ ולכן חשוב להם שהצעירים יידעו עברית כדי שאם יעלו לארץ השפה לא תהווה מחסום. הרבה שם לא עולים בגלל החשש ממחסום השפה. העלינו את הרמה של התלמידים המתקדמים והבאנו לצמצום פערים של תלמידים שהתקשו. לימדנו מכיתה א' עד י"ב. תלמידים שנמצאים במגמת עברית צריכים לדעת לדבר שוטף. הייתי בהלם מהרמה שלהם. בשיעור במשך 45 דקות ניהלנו בעצם שיחה שוטפת עם אנשים שמעולם לא חיו עם דוברי עברית. הבוגרים יותר שלא נמצאים באותה מגמה לומדים להתנהל בשיחות בסיסיות, מכולת, אוטובוס, מילות ומשפטי מפתח. כיום בארץ מקבלים אותם בסוף י"ב לתקופה של שנה בסדנאות מנהיגות, התנדבות, קורסים של עזרה ראשונה, גדנ"ע, טיולים וכו'. זה יפה לראות שחבר'ה שעבדתי איתם בשנה שעברה מגיעים עכשיו לכאן. העברית שלהם היום שוטפת."
מה לגבי החצי השני?
"בחצי השני של היום יש פעילות עם שאר הקהילה. מול בית הספר יש בית כנסת שמשמש מרכז לקהילה היהודית. אחרי בית הספר לוקחים כמה ילדים לבית הכנסת ומלמדים תכנים לפי בקשת ההורים, בעיקר יהדות עם דגש על עברית. בבית הספר היהודי הספקטרום היהודי רחב. יש שם דתיים וחילונים. יש מי שמחפש יותר קשר ליהדות ויש שפחות. בית הספר מנסה למצוא איזון אבל יש משפחות שרוצות יותר רקע יהודי, היכרות עם סיפורי התנ"ך, ספרי מורשת יהודית, זיקה לארץ ישראל. אנחנו חיים פה ולא מרגישים את זה, אבל בחו"ל יש המון אהבה של יהודים לארץ ישראל. זה מפעים. יש להם מחסומים שמונעים מהם לעלות, והאמת שטוב להם שם ויש שם חיבוק של הקהילה ואווירת ביחד. בישראל לפעמים מרגישים פחות ביחד מאשר בחו"ל. יש פחות עניין קהילתי. מיד אחרי בית הספר עובדים עם הילדים ובערב עם המבוגרים עצמם. גם ההורים רוצים קשר לשליחים ולמורשת. לימוד תורה, עברית וכן הלאה. הם פונים אלינו ואנחנו יושבים. אנחנו קוראים לזה חברותות כי הרבה מזה זה לימוד תורה. בשבתות גם מדריכים בבני עקיבא, פעילויות לבוגרים וסטודנטים, אירחנו והתארחנו, פעילויות לכלל הקהילה. שם נקראנו "הצוות הישראלי" ומערבים אותנו בכל דבר שיש לו זיקה לישראל. חגים, יום העצמאות ויום הזיכרון."
איך חוגגים את יום הזיכרון ואת יום העצמאות באוסטרליה?
"יום הזיכרון היה היום הכי קשה שלי שם כי לא הרגשתי שהם מבינים את הכאב שאנחנו חשים פה. בארץ כל אחד איבד מישהו בדרגות קרבה שונות. ביום הזיכרון בארץ כולם משפחה ישראלית אחת גדולה וחווים את אותו כאב. שם אין את זה. היינו בטקס, עכשיו בואו נצא לאן שהוא. אני ישבתי עם עצמי וקראתי כתבות כדי להרגיש את יום הזיכרון. ביום השואה זה הורגש פחות כי הוא יותר יהודי-גלובאלי.
יום העצמאות היה ממש יפה. בית הספר נצבע כחול לבן, כל שכבה בביה"ס עשתה תערוכה ומיצג שמדמה עיר בישראל. שכבה אחת בנתה את החרמון, אחרות את תל אביב, ירושלים, הנגב (מרכבה עם תמונה של בן גוריון). יש להם פארק גדול ומדשאה גדולה ליד בית הספר ועשו תערוכה גדולה, שרו שירים ישראליים, אנחנו עזרנו באווירה, הישראלים לשעבר עושים מנגלים, הייתה תפילה חגיגית ליום העצמאות. בסופו של דבר זה לא יום שבתון ולא יום עצמאות של המדינה שלהם. זה לא אותו הדבר. משני הימים האלה יצאתי בתחושה שאין כמו בבית. כשאני מתגעגע לאוסטרליה הגעגוע הוא לא לבית, אלא לעשייה ולתחושה. זה שונה מגעגוע לבית. בסופו של דבר זו הייתה חוויה מדהימה. השנה הטובה בחיי."
על שלושה תנאים
מלגת מנהיגי שוליך היא יוזמה של הפילנתרופ הקנדי סימור שוליך. בכל שנה מעניקה הקרן מלגה בסך 10,000 דולר קנדי לכל שנה אקדמית לצעירים מחמש אוניברסיטאות בארץ, כשהקריטריונים לקבלת המלגה הם שלושה, והמועמד צריך לעמוד בשניים מהם: ציונים גבוהים בבגרות ובפסיכומטרי, מעורבות חברתית וצורך כלכלי. על המלגה שמע צדוק לגמרי במקרה. "הייתי באוסטרליה, וכשכמעט נסגרה ההרשמה לאוניברסיטאית ביקשתי מאימא שלי שתבדוק באוניברסיטה בנושא מסוים. היא התקשרה בשמי ומסרו לה שאם הבן שלה בשליחות כדאי שיבדוק את מלגת שוליך ואז התחלתי לברר. קראתי באינטרנט והחלטתי להגיש מועמדות. סיפרתי על השליחות ועל הנערים ועל ההדרכה בבני עקיבא פה בעיר ובפרת' וקיבלתי את זה."
איך הגבת?
"כשמתקשרים להודיע שקיבלת את זה אתה חסר מילים. זה נהדר כי זה יאפשר לי להתמקד בלימודים בלי החשש של מהיכן אפרנס את עצמי. זה משמח וזה עוזר."
מה המחויבות מצידך?
הם דורשים להמשיך עם העשייה החברתית. יש כל מיני סוגי עבודות שהם מציעים. ביקשתי להמשיך לעבוד עם הנערים שאני עובד איתם בגלל הקשר העמוק וכי מבחינתם קשה למצוא מדריכים חדשים. כשהייתי באוסטרליה קלטתי כמה התגעגעתי לנער שאיתו אני עובד. כשחזרתי לא ידעתי כמה הוא באמת היה קשור אלי. אימא שלו סיפרה לי שרואים שאני חסר לו, אבל כשחזרתי והלכתי לפגוש אותו פעם ראשונה, ישבנו על ספסל והוא רק החזיק לי את היד, הסתכל עלי וחייך. שעתיים שלמות. ראיתי מהתנועות גוף שלו שחסרתי לו. אנחנו מנוסים ויודעים מה טוב בשבילם ומה טוב להם. הכי טוב בשבילם שאנחנו נמשיך לעבוד איתם. המדריכים שהם רגילים אליהם. מבחינת לו"ז זה עדיין קשה. הכי נוח יהיה קרוב לאוניברסיטה. אני גר במעונות. אבל הקשר שנוצר בינינו היה לי ברור שאמשיך בזה ואני שמח שאפשרו לי."
היום אתה לומד הנדסת חשמל. מה התוכניות שלך לעתיד?
"בתחום הלימודי כל האופציות פתוחות. השאיפה היא תמיד להתקדם. כרגע אני לומד הנדסת חשמל, אבל נראה מה הלאה. אני רוצה ללמוד לתואר שני, אבל במקביל אני רוצה לשלב תעודת הוראה כי חינוך זה תחום שמאוד קרוב ללבי וזה משהו שאני ארצה שיהיה לי, גם אם לא אתעסק איתו פורמלית, אולי אחנך באופן בלתי פורמלי זה משהו שאני רוצה שיהיה לי."
"מבחינת הנפש, אני מניח שיגיע יום שאפסיק לעבוד עם הנערים כאן ואני בטוח שאמצא משהו אחר לעשות. אדם צריך להרגיש שהוא משמעותי. אני רוצה לתרום. אתה לא משמעותי אם אתה מרוכז בעצמך. עם כל העומס שיש לי, בזכות השעתיים שהייתי עם הנערים אתמול החיוך לא יורד לי מהפנים כי זה משהו שאתה צריך לעצמך. אתה נותן אבל אתה גם מקבל. אני בטוח שאמצא. אני לא יכול להחזיק הרבה זמן בלי עשייה כזו או אחרת.
העשייה צריכה להיות סוג של קו מנחה. כשחזרתי מהשליחות מצאתי את עצמי עם ריק מסוים. כשאתה קופץ מהעשייה הכי אינטנסיבית שיש כש-24/7 אתה נותן ופתאום הגעתי לכאן והתחלתי לחפש את עצמי. ברוך השם הלימודים תופסים לי עכשיו את רוב הזמן. חבל לי שאני לא יכול לתת יותר אבל זה שלב שבסופו אוכל ליצור ולעשות יותר. אחרי החודשיים שלפני תחילת הלימודים ברור היה לי שאני מחפש תבנית שאוכל לתרום לסביבה ולא רק לעשות לביתי. קשר, אינטראקציה עם אנשים. כל דבר שיכול להוביל לקירוב כזה או אחר."
זה מתחיל בבית
ההתנדבות והנתינה היא עניין משפחתי במשפחת צדוק. אמו של נתנאל מרכזת בהתנדבות פרויקטים חינוכיים בבת ים, אביו עורך בהתנדבות בריתות במעונות של תינוקות נטושים.
"ההורים עודדו אותי מאוד לצאת להתנדב ולעשות. עוד בבת ים כחניך בני עקיבא מאוד עודדו אותי. היינו יוצאים לסופרים ואוספים מוצרי מזון לנזקקים. גם פה בעיר יש המון עשייה חברתית. יש הרבה דברים שחבל לי שלא הייתי חלק בהם, כמו כנפיים של קרמבו. זה פרויקט מדהים. הרב סגל עושה הרבה. בישיבת ההסדר יש פרויקט בר מצווה. משפחות שרוצות קשר ליהדות אבל חוששות לשלוח את הילד לרב שלא ידבר עם הילד באותה שפה. הנערים מגיעים לישיבות הסדר ולומדים עם בחור בשנות העשרים המוקדמות שמדבר בשפה של הילד, מתחבר איתו ומראה לו את היהדות ממקום פחות מפחיד.
בכל מקום שתלך אנשים מחפשים לתת. זו הדרך שבה צריך להתנהל אחרת לא נגיע כעולם לשום מקום. זה כיף. לפעמים אני תוהה אם אין בעשייה משהו אגואיסטי שאנשים עושים כדי להרגיש טוב עם עצמם. מצד שני אני חושב שרק אתה יודע עם עצמך אם זו הסיבה שאתה עושה את זה. זה גם לאו דווקא דבר רע. תרומה היא תרומה. לפני הטיסה חזרה לישראל דפקה אצלי בדלת נערה מבית הספר שהדריכה איתי בבני עקיבא שם, בכיתה י"א. היא הייתה מאוד נרגשת ופשוט הביאה לי מכתב וביקשה שאקרא כי היא לא מסוגלת להגיד לי. היא ציינה רשימה של דברים קטנים שעשיתי שגם אם הם לא משמעותיים בעיני חשוב לה שאדע מה הם מייצגים עבורם. אלה דברים שבעיני הם טריוויאליים. דברים שאתה עושה כחבר. אבל כשאתה עושה את זה בשביל אדם עבורו זה לא טריוויאלי. הנקודה המשמעותית היא שגם כשאתה עושה וזה נראה לך טריוויאלי, אין לך מושג כמה אתה משפיע על החיים של האחר."
(צילום: אינגריד מולר)
