איך זה להיות בן מאה? האם הברכה "עד מאה ועשרים" מקפלת בחובה גם קללות קטנות ש"מוציאות את החשק" לחיות? האם משא החיים בגיל כה מבוגר הוא כבד מדי? האם הזקנה אכן מביאה את האדם לתובנות נשגבות? יש עוד הרבה שאלות, גשמיות ופילוסופיות, שאנחנו רוצים להציג למי שחצה את המספר מעורר הכבוד הזה. הבעייה היא שכמעט אין אנשים כאלה ואם כבר יש – רבים מהם אינם במצב גופני או נפשי המאפשר שיחת עומק.

לכן שמחנו לגלות במודיעין את רחיל (רחל) מורדוכוביץ', שביום שישי האחרון חגגה יום הולדת מאה. הדבר המרשים הראשון היה המראה הגופני שלה. הביטו בתמונה, היא אומרת הכל. הדבר המרשים השני היה כשהתחלנו לדבר איתה. אמנם בסיוע תירגום של בתה, אבל הצלילות אינה זקוקה לתרגום.

רחיל מתגוררת במודיעין אצל בתה מרינה שוורצמן, שהיא רופאת ילדים. בפגישה היו גם הנכד יגאל בן ה-32 והנינה ענבל בת השנה. יש לה עוד שני נכדים וארבעה נינים.

סטודנטית במנוסה

מורדוכוביץ' נולדה ב- 1.11.1914 באוקראינה בעיר קטנה בשם פולטבה, ממש עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שלישית מבין ארבעה אחים. בעודה זאטוטה חוותה את המהפכה הבולשביקית ובזמן הפוגרומים שהגיעו לאחריה הסתתרה עם אביה בגג ביתם כשהייתה בת כחמש. היא למדה בבית עד גיל עשר, כולל עברית, מהתפילות והיא עד היום זוכרת את טעם היין המתוק כשהייתה מקדשת את יין הקידוש בשבת. בכיתה ה' הצטרפה ללימודים בבית הספר, כשסיימה את לימודיה המשיכה לתואר ראשון בכימיה. בגיל 26 ברחה מהנאצים שהתקרבו למוסקבה לעיר קטנה, שם התאחדה מחדש עם חבר ילדות והתחתנה. בזמן המלחמה נולדה להם בתם הראשונה. כשבעלה נפטר היא היתה בת שמונים ורק אז (ב-1994) עלתה לארץ.

מה היה עיסוקך ברוסיה?

"בגיל 16 נשלחתי לגור אצל דוד שלי עם אשתו וילדיו ולמדתי בקולג' כימיה. בתום הלימודים עבדתי כמומחית לצביעת בדים במפעל טקסטיל במשך שלוש שנים ומשם עברתי לעבוד באקדמיה, במכון דומה למכון ויצמן, כלבורנטית ראשית. גרתי במוסקבה במשך 11 שנים עד שהייתי צריכה לברוח מהנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. הצלחתי לברוח ממש ברגע האחרון. הגרמנים היו 18 ק"מ מהעיר, רק אז הממשלה אישרה להעביר את היהודים שעבדו במכון למחקר שעבדתי בו למקום בטוח יותר".

היה מקום בטוח בזמן המלחמה?

"במוסקבה היה מאד מסוכן. בזמן שחיכיתי שיאשרו לי לעזוב את העיר חוויתי הפגזות והייתי לבד במשך שנה. באחת הפעמים הפצצה נפלה כל כך קרוב שהחלונות בבית התנפצו. המשפחה של דוד שלי כבר עזבה. הוא עבד באחד המפעלים הגדולים ולהם אישרו לברוח מוקדם יותר.  רק כשהגרמנים כבר היו ממש קרובים אישרו לי לעזוב, ועזבתי יחד עם המשפחה של אחי הגדול, יעקב. נסענו לעיר קטנה בשם צ'ליאבינסק, שם היה בטוח יותר. לקח לנו יותר יותר מחודש להגיע לשם וכבר אז התחלנו להבין רעב מהו. בעיר בה גדלנו באוקראינה היו לנו שני בתים, אחד בו גרנו ובשני השתמשנו לחנות. היינו משפחה אמידה וכשהגענו לצ'ליאבינסק חיינו שבעה אנשים בדירה עם חדר אחד, כל אחד ישן בפינה אחרת בחדר, אני ישנתי על השולחן. שם המשכתי לעבוד בלשכת הרווחה ועזרנו לנכי מלחמה".

מתי פגשת את בעלך?

 "כשהייתי בת 28 פגשתי את אחותו, הכרתי אותה מהתקופה שהיא ומשפחתה שכרו אצלנו את המחסן בביתנו למגורי המשפחה. היא שאלה אם אני רווקה ואמרה כי אחיה, המבוגר ממני בארבע שנים, עדיין רווק גם הוא וכך נפגשנו מחדש. זכרתי אותו טוב מהילדות ובשנת 44' התחתנו. שנה לאחר מכן נולדה בתנו הבכורה, טטאינה. בעלי היה מהנדס ראשי במפעל גדול לייצור נשק, טרקטורים וטנקים. בשנת 1956 עברנו מצ'ליאבינסק לקורגן כדי שבעלי יקים שם מפעל זהה".

עם הבעל ברוסיה, בשנות השישים (צילום מהאלבום משפחתי)

מה הזיכרונות המוקדמים ביותר שלך?

"אני זוכרת שבגיל חמש, בזמן שעשו פוגרומים בעיר ליהודים, אבא היה מחזיק לי את היד ויחד היינו מסתתרים בגג הבית. אמא שלי הייתה אמיצה ובאחת הפעמים – כשאחת מחוליית השלטון הזמני עברה על יד ביתנו, זה היה לפני שהשלטון הקומוניסטי תפס פיקוד באופן קבוע – הם ראו אותה עומדת עם שמלה לבנה יפה כשדלתות הבית פתוחות לרווחה. לאחר שעמלה במשך שלושה ימים להכין אוכל רב ומטעמים בליווי אלכוהול והיא קראה להם והזמינה אותם להתארח אצלנו ולהרגיש בבית. וכך הם לא נגעו באף אחד מאיתנו. מסביב היו הרבה רציחות. אמנם לא ראיתי את זה במו עיני אבל ידעתי שזה קורה. אני זוכרת גם שכשהיינו חולים, הילדים, אבא היה יושב ליד המיטה שלנו במשך כל הלילה".

מה עוד את זוכרת מהילדות?

"אני זוכרת שרציתי להיות בלרינה. הייתי רוקדת המון בבית ופעם אחת כשדודה שלי הגיעה אלינו מלנינגרד היא הבטיחה שתיקח אותי כשאגדל ללמוד בבית ספר הגבוה לריקודי בלט בעיר".

מה הזיכרון הכי שמח שלך?

"עד אחרי מלחמת העולם השנייה לא היו הרבה ימים שמחים. כשגרתי אצל דוד שלי במשך שנים רבות זה לא היה נוח. אשתו לא דאגה לי כמו לילדיה, ולא היה נעים לי לבקש כסף לבגדים אז הייתי לובשת את אותם בגדים.בזמן מלחמת העולם השניה רוב הזמן הייתי על סף רעב, קודם כל הייתי דואגת לבעלי שתהיה לו דייסה טובה, ולבת מספיק חלב ואני כמעט ולא הייתי אוכלת. רק אחרי המלחמה ידעתי ימים שמחים יותר, חיי משפחה טובים. שמחתי על שתי הבנות שלי. ברגע שהבת הראשונה נולדה עזבתי את העבודה למרות הקושי הכלכלי, רציתי להיות איתה. היה לי מאד חשוב להיות בבית עם הבנות ולהקדיש את עצמי להן ולא לעבודה. היום אני שמחה שהנכדים והנינים באים לבקר או שמרינה מספרת שהמורה החמיאה להם והם מצטיינים. בשבוע האחרון אני חושבת הרבה על הנכד שלי יגאל, הוא עשה מבחן לקבלת רישיון לעסוק ברפואה ואני דואגת לו שיעבור אותו".

כן, גם מתחרטת

מרינה מספרת כי לאמה היה מאד חשוב להשקיע ולטפל בילדים. "היא הייתה כל היום בבית מנקה ומבשלת ודואגת לתחזוקת הבית ולעתיד שלנו. בבוקר היא הייתה מסדרת את השיער שלנו ולא נותנת לנו לצאת מהבית מבלי ארוחת בוקר. היה לנו שיער מרהיב שהגיע כמעט עד הקרסוליים. כשהיינו חוזרות, ארוחת הצהריים הייתה על השולחן. לאחריה היא הייתה יושבת איתנו על שיעורים ובשאר הזמן הייתה עסוקה בתחזוקת הבית. היא הייתה גם תופרת לנו את רוב הבגדים. היא רצתה ששתינו נלמד לנגן, התקבלנו לקונסרבטוריון, אני ניגנתי על פסנתר ואחותי על צ'לו ופסנתר. חשבו שאנחנו עשירים בגלל איך שהיינו נראות וזה היה רחוק מהמציאות, הכול בזכות אמא. בלעדיה לא היינו מצליחות בחיים כפי שהצלחנו". 

האם ניהלת גם אורח חיים מיוחד מבחינת תזונה שתרם לדעתך לאריכות החיים?

"לא חייתי אורח חיים מיוחד. לא אכלתי הרבה רוב חיי".

למי את הכי מתגעגעת?

"אני חושבת הרבה על אחי ועל האחיות שלי. גם על בעלי. אהבתי מאד את אחי, הוא היה איש מיוחד ולא פוגשים הרבה כמוהו".

מרינה, למה אמא שלך גרה איתכם?

"מלכתחילה כשהיא הגיעה לכאן, הבאתי אותה כדי שלא תישאר לבד והיא גם לא רצתה להיות לבד, לא אז ולא היום. היא רצתה לגור איתנו כדי לעזור והיא ניהלה את הבית כשהגיעה בגיל שמונים וגם שנים לאחר מכן. היא גידלה לפרקים את הנכדים עוד ברוסיה וגם פה את חלקם. היא הייתה אחראית על הניקיונות והבישולים, כי כזו היא. היא יכלה ללכת ללמוד עברית באולפן, אבל היא העדיפה ובחרה שלהישאר בבית ולעזור בכל מה שרק אפשר. עד היום מחפשת לעזור ואני לא נותנת לה. חוץ מזה אמא שלי הקדישה את חייה עבורי ועבור אחותי זו בכלל לא הייתה שאלה איפה היא תגור, גם בגיל מאה. בנוסף, אני רופאה אז אני יודעת לטפל בה ודואגת לה".

עד לא מזמן גם שיחקה פינג פונג (צילום מהאלבום המשפחתי)

רחיל, יש משהו שאת מתחרטת עליו?

"הייתי משנה את כל החיים שלי, לא הייתי רוצה לגור אצל הדודים, לא הייתי רוצה לחוות את המלחמה".

ומה הסוד שלך לחיים ארוכים?

"לפני כל דבר שעשיתי בחיים חשבתי הרבה כיצד לנהוג. בעיקר חשבתי מה תהיה הדרך הטובה ביותר, כזו שלא תפגע באחרים. ולהיות תמיד עסוקה. אם לא הייתי עסוקה בבישול או עם הבנות תפרתי וילונות, ניקיתי כל יום את הבית וגם את החלונות".

ובתה מוסיפה: "כשהיינו קטנות אבא היה מתווכח עם אמא שאנחנו צריכות לעזור לה, אבל היא לא הסכימה ואמרה שכשיהיה לנו בית משלנו נהיה אחראיות עליו. אבא היה אומר שהיא הייתה יותר פעילה מספורטאית. תמיד אמא אמרה כשהידיים עסוקות הראש קל. לאמא יש לב טוב, היא אף פעם לא כעסה על אף אחד ולא פגעה באף אחד וקיבלה את החיים כפי שהם, אנשים כאלה שלא שומרים כעס ומרמור הלב שלהם קל יותר והם חיים זמן רב יותר".

רחיל – יש לך טיפים לחיים טובים?

"הכי חשוב זה בעל טוב וחיי המשפחה. אם הבעל טוב ויש זוגיות בריאה הילדים יהיו מחונכים ומוצלחים והכל יהיה טוב. יותר חשוב להשקיע בילדים מאשר כסף. גם אם זה בא אחד על חשבון השני. בגלל זה כשהבת הראשונה שלי נולדה עזבתי את העבודה, למרות שהיינו צריכים את הכסף. היום כולם עובדים קשה מדי בשביל הכסף. יותר חשוב שהילדים בריאים ולהיות אמא. גם עם הנכד שלי, יגאל, הייתי בבית והוא הלך לגן רק בגיל חמש".

ואיך את מרגישה היום, להיות בת מאה?

"לפעמים אני מרגישה שהגיע הזמן למות. אף אחד כבר לא צריך אותי. אני יותר חלשה בימים אלה".

ומרינה מוסיפה: "אמא שטויות, אנחנו אוהבים וצריכים אותך. היא לא רוצה להיות עלינו נטל, היא רוצה לעזור. עד לפני שנתיים היא הייתה עצמאית לחלוטין, רק בחודשים האחרונים היא חלשה יותר ועדיין היא מבקשת לעשות כלים".

טיפ 1 לחיים ארוכים: "הכי חשוב זה בעל טוב וחיי המשפחה. אם הבעל טוב ויש זוגיות בריאה הילדים יהיו מחונכים ומוצלחים והכל יהיה טוב. יותר חשוב להשקיע בילדים מאשר כסף. גם אם זה בא אחד על חשבון השני" 

טיפ 1 לחיים ארוכים: "לפני כל דבר שעשיתי בחיים חשבתי הרבה כיצד לנהוג. בעיקר חשבתי מה תהיה הדרך הטובה ביותר, כזו שלא תפגע באחרים. ולהיות תמיד עסוקה"

רחיל מורדוכוביץ', השבוע במודיעין. "עדיין מבקשת לעשות כלים" (צילום: אינגריד מולר)