"מכאן אני ממשיך". בימוי: שון לוי. תסריט: ג'ונתן טרופר, ע"פ ספרו. שחקנים: ג'ייסון בייטמן, טינה פיי, ג'יין פונדה, אדם דרייבר, קורי סטול, רוז ביירן, קתרין האן, קוני בריטון, טימוטי אוליפנט. ארה"ב, 2014. 103 דקות. 2 כוכבים.
המועמדות השנתית לאוסקר של מריל סטריפ בטקס פרסי האקדמיה האמריקנית האחרון הייתה בעבור "אוגוסט: מחוז אוסייג'", המבוסס על מחזה זוכה פרס פוליצר באותו השם. הסרט, שבזכותו הוענקה לסטריפ המועמדות ה-18 במספר שלה (והרביעית לג'וליה רוברטס), מתאר משפחה לא מתפקדת המתכנסת תחת קורת גג אחת, לרגל היעלמו של אב המשפחה. הגם שהוא יצא בסופו של דבר מהטקס בידיים ריקות, זכה הסרט לביקורות חיוביות ברובן, בזכות אנסמבל השחקנים המרשים, הדמויות האנושיות והטיפול שלו בנושאים טעונים כמו גילוי עריות, פדופיליה ואלימות בתוך המשפחה. ההשוואה בינו לבין "מכאן אני ממשיך", העוסק גם הוא במשפחה לא מתפקדת המתכנסת תחת קורת גג אחת לרגל מות אב המשפחה, ואוחז גם הוא באנסמבל שחקנים מרשים (אם כי רובם מוכרים בעיקר מהמסך הקטן), היא בלתי נמנעת. והיא לחלוטין לא מיטיבה עם סרטו החדש של שון לוי.
"מכאן אני ממשיך" אמור להיות דרמה קומית מרגשת, אלא שמדובר בסרט שלא מצליח להצחיק ולא לרגש, וגם את הדרמות שלו כבר ראינו עשרות פעמים בסרטים אחרים, טובים יותר. את הגיבור ג'אד אלטמן מגלם ג'ייסון בייטמן, האיש שהתמחה בלשחק את הבחור הטוב שמנסה לא להתפרק גם כשהכל קורס סביבו, בסביבה המטורללת של "משפחה בהפרעה". גם הפעם הוא מנסה לא להתפרק: אשתו בוגדת בו עם הבוס שלו, הוא נאלץ לעזוב את עבודתו ואת דירתו, ואז אבא שלו מת והוא נאלץ לשוב לבית ילדותו כדי לשבת שבעה עם אמו (ג'יין פונדה), פסיכולוגית מוחצנת; אחותו הלחוצה וונדי (טינה פיי, "רוק 30"); אחיו הגדול והמרובע פול (קורי סטול, "בית הקלפים"), הנשוי לחברתו-לשעבר של ג'אד אנני (קתרין האן, "מחלקת גנים ונוף"); ואחיו הצעיר וחסר האחריות פיליפ (אדם דרייבר, "בנות"). וכמובן שמתחים יעלו על פני השטח וסודות ייחשפו ומריבות יווצרו, כולל התפרצות אחת גדולה לפני התיקון המיוחל. השאלה היא רק איך כל זה יטופל. והתשובה של הסרט היא: בצורה הבנאלית ביותר שניתן להעלות על הדעת.
כמובן, לא כל סרט יכול, או צריך, לטפל בנושאים כבדי משקל כמו אלימות ופדופיליה, וזה בסדר גמור לעסוק בנושאים שידברו אל מרבית הצופים: קנאה בן אחים, צרות בחיי הנישואין, התנסות בסמים קלים, הומוסקסואליות, אהבה נכזבת. "מכאן אני ממשיך" לא רק שלא מנסה לעסוק בנושאים הללו בצורה חדשנית או מעניינת – הוא בקושי מתאמץ להסתיר את הסאב-טקסט. וכך, בחסות האם הפסיכולוגית, הסבורה שסודות הם כמו סרטן בגוף המשפחה, מנהלות הדמויות שיחות לא אמינות וכתובות ברשלנות, בפתיחות ובבהירות לא סבירה עבור אנשים שבקושי מתקשרים אלה עם אלה. וונדי וג'אד, למשל, הלכודים שניהם בנישואים גרועים, בוחרים לנהל את השיחות שלהם על הגג, שם הם מגיעים לתובנות מדהימות על זוגיות ואהבה – מבלי שנידרש לתהליכים שהובילו אותם לתובנות האלה. או למה קורה עם וונדי, למשל, מרגע שכבר הגיעה לתובנות האלה. וזה עוד כלום לעומת שיחת הנפש שמנהל ג'אד עם טרייסי (קוני בריטון), ארוסתו של פיליפ, על בגידותיו של אותו פיליפ עצמו, מבלי שהחליפו ביניהם לפני כן מילה.
אולם שיחות הנפש וההתקרבות בין הדמויות היא רק חלק אחד של סרטי הילד-חוזר-הביתה. החלק השני הוא מפגש של הגיבורים עם דמויות מעברם, המאפשר להם לבחון את דרכם עד כה ולערוך חשבון נפש. בחלק מהמקרים זה דוחף אותם להתנהגות אבסורדית, למשל בהתנהלות מול רב הקהילה הצעיר, בעברו נער מחוצ'קן ועתיר הורמונים, או בסצינה מביכה ותלושה מהמציאות בין ג'אד לאנני, שעקרותה – עוד נושא מהחיים שמטופל בגסות ובשטחיות – מעבירה אותה על דעתה. אלה המקומות בהם מזיע הסרט מרוב מאמץ להצחיק, וכושל. במקרים אחרים המפגשים הללו אמורים לעמת את הגיבורים עם חלומותיהם מפעם לעומת המציאות בה הם חיים היום. בשביל זה קיימת פונקציית אהוב הנעורים. במקרה של ג'אד זוהי פני (רוז ביירן, "Damages"), שנראה כאילו ישבה וחיכתה לו כל השנים האלה, בלי קריירה או רומני עבר משלה, וגם היום היא פנטזיה גברית מוגבלת, כולה קבלה והכלה ואינה דורשת לעצמה דבר. במקרה של וונדי זהו הורי (טימוטי אוליפנט), אהובה מהעבר שנפגע בתאונת דרכים, ונותר יפה וחתיך אבל מוגבל מנטלית. ייסורי המצפון שלה מולו, על כך שהיא יצאה ללא פגע על אף שישבה איתו ברכב בזמן התאונה, הם מהרגעים היחידים בסרט שמצליחים לפרוץ את מחסום הקלישאה ולהעביר רגש אמיתי.
