למעלה מ-200 עובדים קיבלו השבוע מכתבי פיטורים בעיר ערד. לא מדובר בעיר מרכזית הסמוכה לתל אביב היכולה להישען על אפשרויות התעסוקה הרבות בעיר ללא הפסקה אלא בעיר הרחוקה מאוד ממרכז הארץ ואשר אופציות התעסוקה בה מזעריות עד בלי קיימות.

ההחלטה על סגירת מפעל "מגבות ערד" ופיטורי 180 העובדים יחד עם מכתבי הפיטורים שקיבלו עובדי "פלקסטרוניקס" הסמוך מהווים מכה אנושה לעיר כמו ערד. לפני עשרות שנים הייתה ערד אור בתוך השממה הגדולה של הדרום. היא הייתה התקווה של אכלוס הדרום הנטוש ויצירת מאזן דמוגרפי שפוי בין האוכלוסייה הבדואית שהשתלטה על אזור מערב ים המלח למספר האפסי כמעט של ישובים ישראלים.

הודעות הפיטורים השבוע מהווים מסר לתושבי הפריפריה שמדינת ישראל זנחה אותם. 200 עובדים מפוטרים בערד פירושו של דבר 200 משפחות שגודעים את מקור פרנסתם. הדבר דומה כאילו פיטרו בתל אביב אלפי עובדים ב-24 שעות.

ראשי המדינה אוהבים להצטופף ליד חברות ה"היי טק" והפיננסים. להצטלם ליד עובד צווארון כחול במפעל מגבות ערד זה הרבה פחות סקסי מאשר ליד חבורה של ישראלים חכמים ומתוחכמים שעשו אקזיט של מאות מיליוני דולרים.

מדינה החפצה חיים חייבת לחבק את יגעי הכפיים בכל התחומים. היי טק אינו חזות הכל. כסף אינו חזות הכל. מדינה שלא תדע להגן על עובדיה החלשים תעמיד בספק את חוסנה הלאומי והביטחוני.

א.ד. גורדון מתהפך בקברו נוכח הזלזול וההתעלמות מתושבי המדינה הנחשבים לעובדי צווארון כחול. מדובר בעובדים המשתכרים בדרך כלל שכר מינימום ובקושי עולה בידיהם לכלכל את משפחותיהם אף כי הם משכימים מדי בוקר לעמל יומם.

הם נמנים על האזרחים השקופים שהממלכה אינה רואה אותם. אינה סופרת אותם וכמעט מתעלמת בכלל מקיומם. תושבי ערד לא יעזבו לברלין. הם לא יודעים איך עושים זאת. "עני נחשב למת" שנו חז"ל ואנו מקיימים זאת לצער כולנו בחסות המדינה.

דומה שערד היא רק אות הפתיחה לצפוי לנו בשנה הקרובה נוכח ההאטה במשק והאינדיקטורים הכלכליים המעידים בפועל על מיתון ועל כוח הקנייה ההולך וקטן של תושבי המדינה.