שבועות בודדים בלבד חלפו מאז סיום מבצע/מלחמת צוק איתן ונדמה שהאירועים שחווינו כאילו התרחשו סמוך למלחמת השחרור. החיים החזירו את כולנו לשגרה במהירות הבזק זולת משפחות החיילים והאזרחים שנהרגו בצוק איתן. ונזכור את כולם.
אבל איך לעזאזל קורה שטרם התפזר עשן הפצמ"רים וחיילים/לוחמים שהיו בעזה ושמרו לנו על המדינה מתלוננים שהם רעבים ושאין להם מה לאכול ואין להם כל דרך להתנהל כלכלית. לא יעלה על הדעת שזו באמת המציאות ואנחנו ממשיכים בשגרת ימינו. האם שכחנו אותם מאחור? היכן המדינה? לאן נעלם משרד הביטחון עתיר המיליארדים? לאן נעלמו עשרות הטייקונים כחול-לבן שלא שמענו מהם הברה אחת בצוק איתן? אלה אותם טייקונים המפארים את רשימת 100 האנשים העשירים במדינה עם הון אישי של מאות מיליוני שקלים. הרי אלמלא הלוחמים הרעבים כל ההון שלהם היה שווה כקליפת השום.
החיילים העניים לא לבד. ישנן רבבות משפחות אם לא למעלה מכך המתקשות לקיים את ארוחת החג ומתמודדות יום יום עם קשיי קיום בסיסיים. רובם אנשים שקופים שהממסד והחברה אינם רואים אותם. הם הולכים לאיבוד בסבך הבירוקרטיה והזכויות המגיעות להם וגם אם התמזל מזלם ומצאו ג'וב, אין התמורה שהם מקבלים מצליחה לפרנס אותם ואת ילדיהם. מספרם של האנשים האלה הולך וגדל מדי שנה. הם צונחים ממעמד הביניים אל קו העוני ודווקא בעידן שבו מעמד הביניים הפך ליקיר הפוליטיקאים אבל להם זה בינתיים לא עוזר בשקל.
אנחנו מאחלים איש לרעהו שנה טובה והלוואי וכך תהיה השנה הבאה עלינו לטובה. המומחים ויודעי דבר מזהירים אותנו מפני עוד שנה לא קלה מבחינה כלכלית. אולי לא יעלו מיסים אבל השכר נשאר במקרה הטוב כמות שהוא ולעתים אף יורד, ומי לידינו יתקע שמשרתנו תעמוד על כנה גם בשנה הקרובה.
במציאות שבה החמאס מדרום, דאע"ש ממזרח, חיזבאללה מצפון והים ממערב נותר לנו להרים ראשנו לשמיים ולהתפלל לשקט, בריאות ואהבה. אמן כן יהי רצון.
