"הרחק מהיעדרו". תסריט ובימוי: קרן ידעיה, ע"פ ספרה של שז. שחקנים: מעיין תורג'מן, צחי גארד, יעל אבקסיס. ישראל, 2014. 94 דקות. 3 כוכבים.
בכל מה שקשור לאונס ותקיפה מינית אנחנו עדיין חיים בעולם שמעדיף להפנות אצבע מאשימה כלפי הנפגעות ולבדוק מה לבשו, היכן ועם מי הסתובבו, האם שמרו היטב על הכוס שלהן, ולמה לא מחו או התנגדו או צעקו, במקום להכיר במציאות העגומה לפיה 87% ממקרי האונס נעשים ע"י אדם מוכר. 28.2% מכלל מקרי התקיפה המינית הם גילוי עריות, 68.4% כשמדובר בילדים מתחת לגיל 12, ולמעלה מ-50% מהתקיפות נעשות בביתה של הנפגעת, במקום שאמור להיות הבטוח והמוגן ביותר. קחו למשל את תמי, גיבורת "הרחק מהיעדרו", סרטה החדש של קרן ידעיה. תמי בת 22. היא בת לתפארת. היא מנקה, היא מבשלת, היא כמעט לא יוצאת מהבית. היא מקדישה את עצמה בצורה טוטאלית לאביה ולסיפוק כל גחמותיו. גם המיניות. הסרט מראה אותה נאנסת פעם אחר פעם, בברוטאליות, סופגת התעללויות פיזיות ונפשיות, ולא בורחת, ולא צועקת, וממשיכה לחפש את קרבתו ואהבתו של האדם המשמעותי היחיד בחייה. האם זו אשמתה?
"הרחק מהיעדרו" הוא סרט מאוד, מאוד לא פשוט לצפייה. הוא מצולם בחללים סגורים, בשוטים חונקים, ומציג מערכת יחסים בין אב (צחי גארד) לבתו (מעיין תורג'מן) שמלבד העובדה שהיא חולנית אנחנו לא יודעים עליה כמעט דבר. אנחנו לא יודעים מה קרה לאמה של תמי ומה היה טיב מערכת היחסים של עם משה, האב. אנחנו לא יודעים מה עושה משה למחייתו. אנחנו לא יודעים איך ולמה הגיע למצב בו הוא אונס את בתו על בסיס יומיומי – כי על אף הדברים הקשים מאוד שהוא אומר לבתו, והתעללותו הפיזית והנפשית בה, ידעיה נזהרת מאוד מלהציג אותו כמפלצת – וכמה זמן זה נמשך. אבל פערי הידע שלנו לגביו הם כעין וכאפס לעומת אלה שיש לנו על הגיבורה הראשית של הסרט, תמי. למעשה, אנחנו לא יודעים עליה דבר שאינו נובע ישירות ממערכת היחסים שלה עם האב, מהפרעות האכילה שלה עד ניקוי השיניים האובססיבי. האם סיימה תיכון? האם עשתה צבא? האם היו לה אי פעם חברים? האם יש לה תחביבים כלשהם? ציור? מקרמה? איך היא מבטאת את עצמה? איזו מוזיקה היא שומעת? מה התוכניות האהובות עליה בטלוויזיה? אין לה קיום, אומרת לנו הבמאית, ללא הקשר הזה עם האב, וכל תכליתה נגזרת ממנו. זו אמירה חזקה מאוד, אבל בה בעת מאתגרת מאוד לצופה. בפרט בחלקו הראשון של הסרט, שמתאר לנו את מערכת היחסים כמעין ריטואל יומיומי בלתי פוסק, שאין לו סוף ולא התחלה.
השינוי מתרחש בחלקו השני של הסרט, כשטריגר מסוים מעודד את תמי לברוח מהבית ולמצוא מקלט אצל שולי (יעל אבקסיס), אותה היא פוגשת בחוף הים. כמו הדמויות האחרות בסרט, גם דמותה של שולי לא מפותחת, ולחלוטין לא ברור מי היא, מה היא ומה מניע אותה לפתוח כך את ביתה בפני בחורה זרה. על פניו, נראה שהיא אלטרואיסטית שכל מטרתה לסייע לתמי לעזור לעצמה, ללא דרישות וללא שיפוט, מה שממצב את הסרט סופית ככזה שבוחר את האמירה החברתית על פני סיפור המעשה. אבל בין שני החלקים הללו יש סצינה אחת, מדויקת ואכזרית וקורעת לב, בה תמי מצטרפת לחבורה של בני טובים על חוף הים ו"זורמת" איתם בדרך היחידה שהיא מכירה. ובמשך כמה דקות יושבים בני הטובים בקדמת הפריים, שרים, מנגנים בגיטרה ומנהלים דיון על מה שקורה באחורי הפריים, מאחורי כסאות הנוח, והאם זה יפה או לא יפה. וההתנהלות הזו של מי שלא נולדו או חיים בתוך הסיטואציה, שנחשפו אליה במקרה ובחרו להתנהל כפי שבחרו, תוך שהם מכנים בשמות גנאי את הבחורה איתה הם עצמם זורמים, היא אגרוף בפרצוף אפקטיבי יותר מכל אלה שמנחית משה על תמי במהלך הסרט.
(צילום יחצ)
