רק כשמביטים ב"תמונת המחזור" של כל 64 הקצינים והחיילים שנפלו במבצע צוק איתן מתחילים להבין את המחיר היקר וגודל האבידה ששילמנו. התחושה היא שהם לא נפלו לשווא. שזו אכן הייתה מלחמה על הבית-תרתי משמע. במהלך החודש שחלף הכרנו דרך אמצעי התקשורת כמעט כל אחד מהנופלים. מיטב הנוער. אותו נוער שנהגנו להשתלח בו שהוא חסר ערכים ומוטיווציה ועל כך אנו מכים על חטא.
ואחרי שהפצצנו והופצצנו וכך וכך נהרגו אצלם ואצלנו והשמדנו מנהרות ופגענו בתשתיות המנוולים והעולם גינה ואנחנו שמנו על העולם קצוץ והמשכנו במשימה והלכנו לישון וקמנו לבוקר חדש. מה עכשיו? לאן הולכים מכאן?
לצערי כי רב, דומה שזולת משפחות הנופלים עולם כמנהגו ינהג. יקומו ועדות בארץ ובעולם, עזה תתחיל בתהליך שיקום ארוך, החמאס ינסה להשתקם במיליארדים שיוזרמו אליו מקטאר ושאר מדינות בובה החוששות מטרור ומשלמות דמי חסות לארגוני טרור דוגמת החמאס ושרק יניחו להן בשקט.
יש סיכוי גדול שההיסטוריה תחזור על עצמה ומה שהיה הוא שיהיה. התחושה היא שנרגיש שיצאנו כשידנו על העליונה רק באם יהיו לנו שנתיים-שלוש של שקט. לכולם ברור שיהיה עוד סיבוב אם לא בדרום אז בצפון כי ההנחה צריכה להיות שבכל השנים מאז מלחמת לבנון השנייה החיזבאללה לא שוקט על שמריו.
ומה אנחנו צריכים ללמוד? דבר אחד ואין בלתו – שאסור לנו למצמץ. לעמוד על המשמר ותמיד בשיא עוצמתנו הצבאית. חזון הנביאים לפיו גר זאב עם כבש… ותשקוט הארץ 40 שנה… רחוק מאיתנו שנות אור. זה לא יקרה בדור שלנו וכנראה לא במשמרת של הילדים או הנכדים שלנו.
המשימה שלנו ושלהם תמשיך להיות שמירה על חלקת האלוהים הקטנה שלנו כי זה המלון היחידי שבו נוכל לשהות. אין אף מדינה בעולם שתפתח לנו את הדלת והיה ויקרה הנורא מכל והוא אובדן ההרתעה הצבאית שלנו. אנחנו לא ניו זילנד והשכנים שלנו מאוד לא נחמדים ייקח עוד כמה דורות עד שנוכל לספור כבשים בעוטף עזה או בהרי הגליל.