ביום שלישי האחרון (23.7) חרב עולמם של בני משפחת כהן ממודיעין. את ההודעה על נפילת הבן נתן, שחירף נפשו ונהרג מירי מחבלים במהלך הקרבות ברצועת עזה, קיבלו ההורים דוד ולימור, וארוסתו טל אילוז. סגן נתן כהן, מפקד מחלקה בחיל השריון, שהועלה עם מותו לדרגת סרן, היה בן 23 במותו. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין. השבוע סיפרו בכאב בני משפחתו וארוסתו על הבחור המיוחד, שאהב את הצבא בכלל ואת חיל השריון בפרט, ולא הספיק להקים משפחה.
הכיר את הארץ
נתן כהן, בנם של דוד ולימור, הוא האח הבכור מבין חמישה אחים, הנכד הראשון, ארוסה של טל אילוז, חבר נאמן לחברים רבים, ונחשב כ"אבא" של חייליו שהעריצו אותו. הוא היה עולם ומלואו. אבל כבר לא יזכה לצעוד בחופה אותה תכנן עם ארוסתו טל, לא ילמד את ילדיו אהבת הארץ שהייתה נר לרגליו, ולא ימשיך להפיץ אור ושמחה לקרוביו כפי שעשה עד היום. אבל את הזיכרונות ואת כל מה שהוא כן היה והותיר אחריו, אי אפשר לקחת מאלו שאהבו אותו.
הוא נולד בבאר שבע, ועד גיל 6 גר שם עם משפחתו. אחר כך עברו לרחובות, ושנתיים אחר כך כשאב המשפחה, דוד ( סא"ל במיל'), מונה לראש ענף לוגיסטיקה בבית הספר לקצינים בה"ד 1 עקרו להתגורר במצפה רמון למשך שלוש שנים.
בשנת 2001 הגיעו למודיעין. נתן היה בכיתה ה', והצטרף לשורות בית הספר הממלכתי דתי "נתיב זבולון". בכיתה ז' עבר לישיבת בני עקיבא "נר תמיד" בחשמונאים, בין השנים ט'- יב' למד בישיבה התיכונית "אלוני הבשן" ברמת הגולן.
משפחת כהן אוהבים את הארץ, מטיילים בה רבות, ונוהגים בערבי שישי לשבת יחדיו לארוחת שבת ולשיר. נתן היה זה שתופס פיקוד, נותן את הטון, וסוחף את האחרים בשירי קודש ושבת. "הוא היה חייכן, אהב לשיר ולהשתובב, מינקות אהב לרקוד ולפזז ריקודים תימנים, הוא היה תופס בידי סבו ומרקיד אותו" מספריו קרוביו.
אחריך לשיריון
ממש לפני גיוסו של נתן, יצאה המשפחה בהרכב מלא לטיול מאורגן באירופה. בקבוצה קראו להם צוות כהן בגלל תשומת הלב הרבה שמשכו. הם שומרי כשרות, ולטיול הזה יצאו עם עשר מזוודות שבתוכן מזון כשר וטורטיות. "כשתכננו לאכול אותם" מספר אביו "נתן לא הסכים לאכול אותן קרות והעלה רעיון לגהצן במגהץ שבחדר. זו רק דוגמא קטנה ליצירתיות שלו".
אחרי המכינה התגייס נתן לחיל השריון, ולא בכדי. הוא נחשף לטנקים עוד כשהיה ילד קטן, ואביו היה קצין בחיל לוגיסטיקה בשריון. לימור אמו מספרת על ילד שהעריץ תמיד את אביו. "כשהיה בכיתה א' המחנכת שאלה אותי יום אחד מה קורה אצלכם בבית בימי חמישי? לא ירדתי תחילה לסוף דעתה ועניתי: 'מתכוננים לשבת', אבל אז כשהיא סיפרה לי כי בימי חמישי נתן שמח במיוחד ונרגש הבנתי כי זה בגלל שאביו חוזר הביתה באותו יום".
בילדותו פרט לאהבתו לחיל השריון גילה גם אהבה לטבע. בכל יום שישי במצפה רמון היה יוצא לסיורים עם שאר הילדים במכתש, "הוא הכיר את כל בעלי החיים והזוחלים, שם גילה גם כשרון ניווט טבעי" מעידה אמו. כשלמד ברמת הגולן היה מזמין את משפחתו ולוקח אותם לטיולים.
מדובר בנער שהיה חדור מטרה ולימים הגשים את חלומו אומר דוד אביו: "כשהוא למד ברמת הגולן, לקחו אותם בכיתה י' לצפות בתרגיל פלוגתי של יחידה בחיל השריון. בסוף התרגיל הוא ניגש אל השלישה ואמר לה: 'תרשמי את השם שלי, נתן כהן, עוד שלוש שנים אני מתגייס ואני אהיה בגדוד 46. הוא ידע באיזה גדוד הוא רוצה להיות, הוא הציב לעצמו מטרה והגשים אותה. חיל השריון הייתה אהבת חייו אחרי ארוסתו. מסיפורים של הצוות שלו הוא היה כמו אבא עבורם, בשבילו זו לא הייתה רק עבודה".
הכי אחי
לימים גם אחיו איתי בן ה- 20 הפך לחייל בחיל השריון והם אף שירתו בפלוגות מקבילות בחטיבה 401. איתי: "כשהייתי טירון התקשיתי לעלות בחבל במהלך בוחן סמל אחרי ריצה ועם כל הציוד. נתן לקח אותי באמצע הלילה. תחילה שוחחנו והוא שאל מה החברים שלי חושבים עליו, היה חשוב לו מה חושבים עליו כדי להשתפר ואחר כך כששמע שאני מתקשה בבוחן מסלול הוא עשה איתי את כל המסלול באמצע הלילה ועזר לי לעבור אותו. לא ידעו שאנחנו אחים והחיילים היו מספרים לי שהם מאד אוהבים אותו. הייתי מכחיש שאנחנו אחים שנינו העדפנו ככה. אני בגלל שהרבה פעמים הפכתי להיות אח של…איפה שהוא היה לעיתים הייתי הצל שלו, רציתי להיות מוערך בזכות עצמי".
אדר אחותו בת ה-22 (שעומדת להתחתן בקרוב) מספרת על אח מצחיק ודואג, בשבילה היא איבדה את אחיה התאום ולמרות שהם לא נולדו תאומים בתחושתה הוא תאום הנפש שלה. "הוא תמיד היה דואג לי, מפתיע אותי בכל מיני צורות כשהייתי בשירות לאומי ולא הייתי הרבה בבית הוא היה מגיע לבקר אותי בהפתעה. הוא היה אח מצחיק, תמיד אזכור את החיוך הענק שלו".
מה הוא אהב כילד?
"הוא אהב כל מה שהיה מחוץ לבית. היה לנו בבית הכול כבלים ומחשב והוא העדיף תמיד להיות בחוץ לרכב על אופניים, לטייל, לשחק כדורסל ולבלות איתנו וחברים. מחוץ לבית".
על שיחתם האחרונה מספרת אדר: "הוא התקשר הביתה ודיבר עם ההורים ואז הוא ביקש לקרוא לי. התפלאתי, הוא רצה לספר לי שהוא התחיל לשים ציצית. זה היה עוד אחד מהסימנים שהבנו בדיעבד כי באיזה שהוא מקום הוא ידע שהוא לא יחזור. לפי הקבלה בשלושים יום לפני שהאדם מת הנשמה יודעת. סימן אחר היה כשהוא התקשר לרב שלו ושאל אותו מתי סוף קריאת שמע ישראל, ארבעה ימים לפני שהוא נהרג".
אוריה אחיו הצעיר שבקרוב יחגוג 14 מתקשה להיפרד ממי שהיה לו כאב שני. על צאוורו הוא נושא את הדיסקית של אחד מחבריו לצוות של אחיו שנהרג. "לבר מצווה נתן חסך והוציא משכורת שלמה כדי לקנות לי אופניים".
אתה חושב ללכת כמוהו לחיל השיריון?
"אני רוצה לשרת בחיל השריון כמוהו ולהיות חבר נאמן כמו שהוא היה".
נתן הלך
אבישי דודו של נתן ובני משפחתו היו בנופש בטבריה בזמן שהתקבלה הבשורה המרה. "ביום שלישי בשעה 23:24 דוד התקשר. ידעתי שבשעה כזו חריגה זה מבשר רעות ובשתי מילים הוא סיפר על מותו: "נתן הלך". אבישי: "דיברנו על כך שחשוב לבשר להורים בהקדם האפשרי פנים מול פנים. אני ואחותי יצאנו דרומה כדי לבשר להם. הם לא לגמרי בקו הבריאות וחששנו מתגובתם. הגענו לפנות בוקר וכפי שהנחו אותנו בקצין העיר לספר ישירות מה קרה אמרנו להם: 'זה נתן. נתן נהרג'. אבא שלי בכה בפעם הראשונה בחייו. לדבריו אין לו בכלל שק דמעות. אפילו כשאימא שלו נפטרה הוא לא בכה. אבל עם כל האובדן הקשה, בחור לפני חתונה, אנו מאמינים שזה הגורל שלו ולפחות מותו היה מוות קדוש, על קדושת הארץ. האמונה מחזקת וגם התמיכה מעם ישראל. אנשים מדהימים, לא מפסיקים להביא מזון וציוד אנו מוציאים את זה לעמותות ולנזקקים. אולמי הבריאה שם נתן היה אמור לחגוג את החינה שלו תרם במשך כל השבוע ארוחות צהריים. לפני הגיוס, נתן עבד כשליח ב"הולי בייגל" וכל השבוע הם שלחו ארוחות בוקר. מנהל הסניף סיפר שנתן היה אלוף הטיפים בזכות החיוך ומאור הפנים והגישה לאנשים, לא רק בגלל שהוא נהרג ומשבחים אותו אלא זה דברים אמיתיים. היה לו לב טוב, אהבת הבריות וצניעות".
האחת שלו
את חברתו תושבת מודיעין, טל אילוז (23) קצינה בצה"ל, הוא פגש דרך חברים משותפים כששניהם למדו בכיתה י"ב. באותו זמן טל למדה בעירוני ב' ונתן בישיבה בצפון ארץ. הקשר שלהם התחזק לפני הגיוס כשעבדו יחד בקניון בחנויות הנמצאות אחת מול השנייה והיו יוצאים להפסקות יחד ונהנים משיחות רבות.
בערב סילבסטר לפני כארבע וחצי שנים הידידות שלהם הפכה לקשר רומנטי כעשו מדורה יחד עם החברים. "התחלנו לצאת ולהכיר טוב יותר אחד את השנייה, מהר מאד ידענו שזה זה" סיפרה טל.
בינואר האחרון כשחגגו ארבע שנים יחד נתן הציע נישואים למי שהאמין כי האחת שלו. התאריך (19.10.14), השמלה, האולם, הדיג'יי, המוזמנים, הכול היה סגור. "חיכינו שזה יגיע התכנונים עשו לנו כאב ראש ומרחנו את זה בגלל הצבא, עכשיו אני מצטערת שלא עשינו את זה מהר. למרות שהיו תקופות שלא נפגשנו יחסית הרבה זמן ועשיתי חלק מהתכנונים לחתונה לבד היה לו חשוב להיות שותף מלא והיינו מתייעצים על הכול".
מה משך אותך אליו?
"מבחינה חיצונית בזמנו זה לא בדיוק מה שחיפשתי, אבל האופי שלו קנה אותי על ההתחלה, טוב הלב שלו והחיוך ובעיקר החבר שהוא היה לכולם, גם אנשים שהיו הפוכים ממנו באישיות והוא פחות התחבר אליהם, הוא התייחס אליהם בצורה יפה, התקרב אליהם וידע לצחוק איתם ובמידה והם היו זקוקים לעזרתו הוא היה שם עבורם, הוא נתן עזרה לכל אחד ואחת ודאג לכולם".
איך הייתם נוהגים לבלות?
"היינו מבלים עם חברים, ערבי שישי עם המשפחות, ומטיילים הרבה יחד במעיינות, הוא מאד אהב מעיינות ואהב גם את הים. הוא שינה אותי 180 מעלות, לפניו לא הכרתי את הארץ טוב כמו היום ולא הייתי 'ילדת טבע'. אחת ההודעות האחרונות שהוא כתב לי כשהיה בעזה הייתה: האהבה הראשונה שלי זו את, האהבה השנייה שלי זה הטנק והאהבה השלישית טרקטורונים. הוא מאד אהב את הגריז ולהתלכלך".
מתי ידעת שהוא האחד?
"מהשנה הראשונה היינו מדברים על נישואים. הוא היה מעלה רעיונות על הדרכים שבהן יציע לי ותכננו במהלך השנים את העתיד שלנו יחד עוד לפני הצעת הנישואים".
איך הייתה ההצעה האמיתית?
"הוא חיכה להיכנס לקבע להשקיע בטבעת ובהצעה מיוחדת. זה היה ברומא בינואר האחרון, הוא כרע ברך במזרקת המשאלות. הטבעת עדיין עליי יקח זמן עד שאוריד אותה."
הוא היה רומנטיקן?
"מאד. הוא היה מתעצבן שבגלל הצבא הוא לא יכול להשקיע כמו שרצה בזוגיות ולהיות רומנטיקן אז בסופי שבוע הוא עשה הכול כדי להיות כזה. הוא היה מפתיע אותי בדירה בחיפה, מארגן לנו יום ספא, טיולי טרקטורונים, קונה מתנות, ארוחות ערב יחד".
היו לכם תוכניות לעתיד אחרי החתונה?
"כול העתיד שלנו היה מסודר, לא רק החתונה, השחרור שלי, תכננו שלפני שאתחיל ללמוד פסיכומטרי נצא לטיול קטן, אחריו אתחיל ללמוד תואר ראשון, שוחחנו על כך שאחרי כשנתיים אפשר להתחיל לעבוד על ילדים, ידענו איפה נגור, עמדנו לסגור על יחידת דיור במודיעין ובעתיד רצינו לגדל את הילדים במושב עם טרקטורון צמוד, ידענו כמה ילדים יהיו לנו ואיך יקראו להם. הכול. וגם אם היו לנו שאיפות נפרדות ידענו למצוא את העמק השווה, כל אחד הקריב כדי שהקשר יצליח ויהיה לנו טוב. האמנו בקשר הזה וקיבלנו דוגמא מדהימה מההורים שלו, אימא שלו בשנים הראשונות גידלה את שלושת הילדים לבד".
אם יכולת לדבר איתו עכשיו…?
"הייתי רוצה לדעת מה עבר לו בראש ברגעים האחרונים לפני שנהרג. על מה הוא חשב. אני חושבת איך היה אפשר למנוע את זה. הוא תמיד היה אומר לנו אני אחראי ושהוא ישמור על החיילים שלו ועל עצמו ואין סיבה שתהיה פאשלה. אבל זו לא הייתה פאשלה, זה היה משהו כנראה בלתי נמנע, הוא קרה כי זה מה שקורה בקרב".
הוא סיפר לך אם הוא פחד?
"הוא אמר לי שהוא מפחד, חושש מהסיטואציה וממה שיכול לקרות וזה טבעי, אבל הוא לא מראה את זה ליד החיילים, אלא מכניס בהם מוראל ומוטיבציה. ניסיתי לחזק אותו ולהכניס לו מוראל. הם היו שם המון זמן עוד לפני הלחימה והוא היה לחוץ להיכנס וגם לחוץ בגלל הסידורים לחתונה הוא לא רוצה לפספס גם את הדירה שרצינו לשכור. הכנסתי אותו לפרופורציות והזכרתי לו שהוא חיכה לזה. את ההזדמנות להילחם".
מתי התראיתם בפעם האחרונה?
"ביום ראשון ה-13.7 יומיים לפני יום הולדתו. הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא יצא לאפטר והפתיע אותי בדירה בחיפה. תכננתי ליום ההולדת להפתיע אותו עם צניחה חופשית, אבל בגלל שהוא נשאר בצבא ביטלתי. הסתובבתי בקניון ובאופן ספונטני החלטתי לעשות לו קולאז' תמונות שלנו על קאנבס והספקתי להביא לו את זה לפני שנהרג. הוא כל הזמן ביקש שאביא לו תמונות והחיילים סיפרו לי שהוא תלה אותן מעל המיטה שלו והיה מסתכל עליהן כל לילה לפני השינה. ביום הולדת שלו (15.7) לפני הכניסה לתוך עזה, בלילה דיברנו. זו השיחה האחרונה שאני זוכרת. גם שלחתי לו ברכה בהודעה והוא ענה: 'נשבע לך שאני מזיל דמעה, ריגשת אותי מאמיק. מי ייתן שיתגשמו הברכות".
איך ממשיכים מכאן?
"אני עדיין לא יודעת…לחשוב כל יום על יום המחרת ולא מעבר לכך, לא חשוב קדימה, זה יהיה תהליך איטי, אני אנסה להמשיך גם בעשייה של דברים שהוא אהב".
(צילום פרטי)
