ביום שני נפגש אסף וייס עם חניכי "אסף כושר קרבי", כבכל שבוע במסגרת אימוני הקיץ, לאימון שגרתי. רק שהפעם המפגש היה שונה, טעון ומרתק במיוחד. החניכים של אסף מגיעים אליו לפני הגיוס כדי לקבל כושר פיזי ומוטיבציה נפשית. עד עכשיו הכל היה בתיאוריה. לנוכח מבצע "צוק איתן" והאבידות האמיתיות בעזה – פתאום הבינו כולם שלא מדובר במשחק. בעוד שבועות וחודשים ספורים החבר'ה האלה יהיו מגוייסים. הריצות שלהם לא יהיו במסלולים ברעות אלא על גבולות המדינה. הכל, פתאום, נראה שונה. אסף החליט שהאימון השבוע יכלול גם שיחה נוקבת "על המצב".
"אתם לא חייבים להבין הכול עד הסוף", אמר לחניכים. "אבל בגיל שלכם בהחלט צריך להתחיל לחשוב. כי כשאתה מבין למה אתה עושה את מה שאתה עושה הדברים הרבה יותר קלים לביצוע. וכשאתה מאמין אתה לא מפחד. ועכשיו אשאל אתכם מה אתם מרגישים".
הראשון והאמיץ מבין הצעירים פתח ואמר: "לפני צוק איתן היה את מבצע עמוד ענן, לפני כן את עופרת יצוקה. זו רוטינה שחוזרת על עצמה וזה מרגיש כאילו אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו. זה מתסכל, אבל עדיין אני מאמין שאנחנו עושים את המקסימום כדי שזה יפסק".
איתי: "מה שקורה עכשיו מגביר אצלי את המוטיבציה ואת הרצון שלי לעזור ולהגן על המדינה. זה בוער בי".
אביחי: "ביטחון ואמונה בדרך. העם נמצא מאחורי החיילים וזה נותן ביטחון לחיילים להמשיך".
מותר לפחד
התגובות שעלו תחילה היו של תחושות "חיוביות". ש"המצב מעורר בהם של מוטיבציה ואמונה בצדקת הדרך". אבל היו כאלו שהודו כי יש גם תחושות אחרות. כמו יובל, שאמר "אני מרגיש בימים אלה תחושה שלא הכרתי קודם לכן. פחד. אני עומד להתגייס לגולני. הייתי אמור להתגייס ביום ראשון. ביום שהודיעו על 13 ההרוגים מגולני ועלה בי הפחד מפני המוות. הפחד להיהרג או להיפצע. אני מאמין שאתגבר על זה בהמשך, עד שיגיע הגיוס אני אמשיך לחשוב על זה".
"זו תחושה לגיטימית וטבעית", הסביר וייס. "ובטוח שלא רק יובל מרגיש זאת. הפחד הוא מנגנון הגנה. בזמן אמת תצטרכו להשתמש במנגנוני ההגנה. אבל אז הפחד יצטרך להיות חמישה אחוז ו-95 אחוזים צריכים להיות של נחישות, ריכוז וביטחון. באתם לכאן ברובכם כדי להיות לוחמים ואף אחד מכם לא מבין עד הסוף את המשמעות של זה. אבל עכשיו, כשאנו מדברים על זה ותמשיכו לדבר על זה, תגיעו פחות מופתעים וכך תוכלו להתמודד עם המצב ולפרש אותו טוב יותר".
אחד החניכים אומר ש"המצב מבאס. האזעקות, המחשבות על מה יהיה ברגע הבא. לרבים מאיתנו יש להם מישהו קרוב שלוחם בעזה. אנחנו גם מפחדים". אסף מגיב מיידית: "לא רק שזה בסדר להרגיש מבואס ועצוב, אלא אסור לפרש זאת כחולשה וזה לא משפיע לרגע ואף מחזק את האחדות. שימו לב שרגשות אלו לא סותרים זה את זה".
גור: "מצד אחד אני מרגיש מוטיבציה. מצד שני אני שואל את עצמי, האם היינו צריכים להיכנס קרקעית? זה אומר שחיילים ימותו. מצד אחד זה חיובי להרתיע את החאמס ולהגן על המדינה. מצד שני, שוב, חיילים מתים. האם זה באמת יביא לפיתרון משמעותי? הרי בטח לא נצליח לחסל לחלוטין את הטרור. זה גורם לתסבוך, מחשבות ורגשות מעורבים".
אסף: "תתארו לעצמכם אתכם נכנסים עם תחושה שאתם לא לגמרי בטוחים שצה"ל עושה את הדבר הנכון. תדמיין שאתה אחרי מסלול ואתה נמצא כרגע בעזה ואתה לא בטוח שמה שאתה עושה הוא הדבר הנכון, או לא מסכים לגמרי עם החלטות ההנהגה. איך זה עלול להשפיע עליך? איך תתפקד במצב כזה?"
יובל: "מי שלא מאמין לגמרי במה שאתה עושה לא יתן את המאה אחוז שלו".
עומר: "כל מי שנכנס לעזה יודע שמטרת העל היא להגן על התושבים ושיהיה אצלנו שקט. חלק מהמנהרות הגיעו ממש עד ליישובים שלנו. כולנו רוצים לפעול למען המטרה הזו גם אם לא לחלוטין מבינים או מאמינים בכל פעילות או במטרתה. וגם אני מאמין שמה שקורה שם זו מלחמת הישרדות כך שגם אם אתה לא מאמין אתה תעשה הכול כדי לשרוד".
אסף : "מאמין או לא, אני במלחמת הישרדות. אני נמצא עם חברי למסלול ואלחם כמו שצריך, לא משנה מה דעתי הפוליטית. ולכן תרצו לבצע את המשימה בצורה מוצלחת כדי שגם אתה וגם הצוות שלך יצאו משם בשלום, תוך כדי מימוש יעד המשימה. אבל אקשה עליכם: יש הבדל בין מלחמת הישרדות לבין הקרבה עצמית. להקריב עצמך לאו דווקא אומר לקפוץ על רימון, אלא שאתה חושב על מטרת המבצע לפני שאתה חושב על שלומך. ושאתה חושב על חבריך לפני שאתה חושב על שלומך".
מסיסמאות למעשים
בשלב מסויים מפתיע וייס את החניכים בשאלה ישירה: "מה מביא אתכם לפה? מה המשמעות עבורך להיות לוחם? מי לא מבין עד הסוף מה המשמעות להיות לוחם?" רוב המשיבים דיברו על שתי סיבות עיקריות לרצונם להיות לוחמים: מיצוי עצמי והגנה על הבית והמדינה. יש מי שדירגו את המיצוי העצמי במקום הראשון ויש שבמקום השני.
וייס: "מי שענה כי בראש סדר העדיפויות שלו הוא מיצוי עצמי, לא פחות טוב מאלה שאמרו הגנה על המדינה. כי עד שלא תהיו חיילים לא תבינו באמת מה זה אומר להגן על המדינה ואף אחד לא מצפה מכם להבין זאת כעת. ולפעמים זה סוג של סיסמא וגם אם אתם חושבים שאתם מבינים – אתם לא מבינים עד הסוף ועד כמה אתם באמת מוכנים לתת למדינה בזמן אמת. רוב האנשים לא יודעים עד כמה יהיו מוכנים להקריב בשביל המטרה הזו בזמן אמת. זה כבר לא מימוש עצמי אלא להגן על עצמך וחבריך, זה בהכשרה".
עומר שלומי, שעומד להתגייס בקיץ הקרוב (תחילה לשנת שירות ב"אתגרים" ולעבוד עם צעירים בעלי מוגבלויות ולאחר מכן לעבור גיבוש סיירות ולהתקבל ליחידה מובחרת), סיפר על מה זה להיות לוחם עבורו: "מגיל קטן אני יודע שאשרת ביחידה קרבית. אבא שלי עשה שירות משמעותי ואמא שלי בעד הגנה על המדינה, גם אחי משרת ביחידה מובחרת. אני יודע שזה הדבר הנכון לא רק בגלל שזה בא מהבית אני מאמין שזו המטרה שלי כחייל ושל הצבא – להגן על המדינה. אם הייתי עובר כבר מסלול הייתי מאד רוצה להיות חלק מהלחימה בימים אלה. אני מאמין שהייתי מרגיש מוכשר ומוכן להגן על המדינה כי אני אעשה הכול כדי שאף אזרח לא יצטרך לרוץ יותר למקלטים ויהיה להם שקט. המצב מלחיץ מחד, אבל גם מעלה את המוטיבציה. אי אפשר להתעלם שזה מסוכן. חיי החיילים בסכנה, אבל יחד עם זאת הייתי רוצה להיות שם. האם פעולות צה"ל מוצדקות? אני מאמין שצריך לעשות כל דבר שיביא לשקט וביטחון במדינה, אני לא בקיא בכל הפרטים והשיקולים איך צריך לעשות את זה, אבל מאמין בהנהגה הצבאית ושהדרך שנבחרה היא הדרך המתאימה".
(צילום: רונן כרם)
