המונדיאל נמשך בעוז וזוגתי שתזכה לחיים ארוכים כבר מאבדת סבלנות. מדי ערב היא דוחקת בי לצאת, למסעדה, לשתות, להליכה, סתם, לגינה, ואילו אני נותר איתן, מביט בשעון ואומר לה "עוד שבועיים". לפני המשחק בין ברזיל וצ'ילה היא כבר התלבשה במיטב מחלפות, נעמדה מול הטלוויזיה והצביעה על הדלת. “לא עכשיו!” קבעתי בנחרצות בעוד האלק מכדרר בין רגליה. היא לא זעה מילימטר, אבל האלק כבר עשה את הדרך לעבר כתפה, תוך שהוא חולף על פני שניים ומתייצב מול שוער היריבה בזווית אלכסונית אפשרית. “את יכולה לזוז קצת?”, שאלתי בנימוס.

“ככה?” היא הגיבה ופרשה ידיים. עקבותיו של האלק אבדו זה מכבר בשיערה ולא ידעתי אם מצא את דרכו אל הרשת או אבד בסבך.

"בבקשה" התחננתי. ידוע הדבר כי גבר, עליו לעמוד על שלו. “אני מתחנן…”.

"ואני מתחננת שנצא" היא הגיבה, אבל נראתה הרבה פחות תחנונית ממני.

נפלתי על ברכיי בעיניים דומעות ומגרוני בקעה יבבה. “לא במשחק של ברזיל! זה לא הוגן! רק לא במשחק של ברזיל!”.

"טוב" היא ענתה ברחמים "מתי נגמר המשחק?”.

אמרתי "עוד עשר דקות".

"אני רוצה לראות 'אפס ביחסי אנוש'. זה מציג פה, ברב חן מודיעין".

"אם את רוצה – נלך".

”בא לי לעשות גם סיבוב בקניון. אולי לקנות איזה שטיח".

"בטח, בטח" פטרתי כלאחר יד. אלכסיס סאנצ'ס היה מהיר מכדי לעקוב אחריו.

"מה נאכל?” היא הקשתה "סושי?”.

"סושי, סשימי, סמבוסק, נאכל מה שתרצי" צעקתי. אלכסיס סאנצ'ס היה מהיר, אבל וידאל היה אפילו מהיר יותר.

"לא עברו כבר עשר דקות?” היא שאלה בפליאה.

גימגמתי משהו על הארכה.

"כמה זמן נשאר?”

עניתי "עשר דקות. באמת".

אולי כדורסל?

לאט לאט איבדתי את זה. מדל נדמה כאילו עשה ג'ודו בסאקורה ואילו ניימאר התעופף כחניך בסנונית. ביציע ישב הגרסה הברזילאית של חנן דנציגר ופיליפאו נראה שתי טיפות מים שמעון סלל רוה רודריגז. השם של האחרון אפילו יותר פורטוגזי.

כשהמשחק נגרר לפנדלים, אפילו אני כבר נכנעתי. שבועיים של כדורגל ועוד מאה עשרים דקות, ועכשיו גם דו קרב מהנקודה הלבנה. עד שהמאמנים מגישים את רשימות הבועטים, אפשר להשתגע. צעקתי וצווחתי שיתחילו כבר, אבל אף אחד לא התייחס. דוד לואיז וניימאר התנדבו, אבל טיאגו סילבה ביקש שישימו אותו אחרי סזאר. לא כולם יכולים לעמוד בלחץ.  עצמתי עיניים וראיתי ירוק. בקהילה הרפואית קוראים לזה הרעלת כדורגל, כמדומני, והשפעותיה הרות אסון, במקרים קיצוניים הקורבנות נוטשים לכדורסל או מתמכרים לערוץ 26. חבר שהיה לי איבד את שפיותו ואם אומרים לידו את צמד המילים "יורם ארבל", הוא נס בבהלה ומתחבא מתחת לשולחן המטבח. החלטתי ללכת להתקלח, לשטוף מעלי את הפאולים והדריבלים. אחרי שבועיים, באמת הגיע הזמן. רגע לפני הפנדלים, לעזאזל עם המתח, לעזאזל עם הכדורגל. יש לי בת זוג שתזכה לחיים ארוכים, יש לי חיים.

התנגבתי, מהפופיק הוצאתי קליפה של קבוק, גמרתי אומר עם עצמי שבתוצאה של המשחק אתעדכן כבר מחר. התלבשתי במיטב מחלפות, השפרצתי בושם. יש עוד בעולם מלבד מונדיאל.

העם עם החמאס

“אהובתי!” קראתי ולא נעניתי.

חששתי שמא היא נרדמה ונפניתי לסלון. למרבה ההפתעה היא ישבה שם עם גרעין שחור בפיה, מוקפת בשלוש חברות, אחת בתלבושת קומפלט של קולומביה.

"אופסייד זה כשהשחקן המתקיף שמקבל את הכדור נמצא מאחורי השחקן המגן האחרון" היא הסבירה בידענות.

"זה כל הסיפור?” חברתה גיחכה "בעלי כל הזמן מסתבך בזה".

אמרתי "היי" וצעדתי למרכז הסלון. נדמה היה שכולן מסתכלות דרכי.

"אתה יכול לזוז?” אחת אמרה "אתה מפריע”.

זזתי. "סליחה".

"באסה שסוארז לא משחק" זאת בתלבושת קולומביה התאכזבה.

"מי שנושך, אין לו מקום על מגרש כדורגל" שנייה ענתה.

"חאמס הזה ממש חתיך" זוגתי ציינה. השלוש הביטו על המסך מכושפות.

“אה, אנחנו לא יוצאים?” שאלתי “אפס ביחסי אנוש. שטיח. סושי…”.

“לא עכשיו מאמי. אולי אחרי המשחק".

בתמונה: ניימר.  צילוםTânia Rêgo/ABr