שוב מצאה את עצמה מודיעין במרכז תשומת הלב הלאומית, כאשר ביום שלישי הובאו בה למנוחות שלושת הצעירים שנרצחו בגוש עציון – אייל יפרח מאלעד, גיל-עד שעאר מטלמון ונפתלי פרנקל מנוף איילון. משפחותיהם הסכימו כי מודיעין נמצא במרכז מפת היישובים האלו, ביקשו את רשות העיריה להביא אותם למנוחות כאן – וכמובן קיבלו אותה מיידית.
כתוצאה מכך הפכו כל כבישי האיזור לפקוקים וסגורים, החל משעות הצהריים ועד שעות הערב. עשרות צוותי טלוויזיה ותקשורת גדשו את בית העלמין, בציפיה "לכסות" את הגעתם של עשרות אלפי מלווים. וכמובן – כדי לשמוע את הספדי ראש הממשלה ונשיא המדינה.
הלוויות עצמן החלו ביישובי הנערים המנוחים. שם נישאו דברי הספד, ולקראת חמש אחר הצהרים הוסעו הגופות לבית העלמין של מודיעין. בצדי הדרכים המתינו למסעות הלוויה אזרחים ובידיהם דגלים ושלטים לאות הזדהות וניחום.
העיקר – להזדהות
אלפי המלווים שהגיעו התבקשו להחנות את מכוניותיהם רחוק ולהשתמש בשירותי הסעה לבית העלמין עצמו. ביניהם מצאנו גם שלושה צעירים אמריקאים, שהגיעו לכאן במסגרות קיץ שונות והיו בארץ בזמן שאירעה החטיפה, במהלך שמונה עשר הימים מורטי העצבים סיפרו כי הם שמחו להרגיש מקרוב מה זה אומר להיות חלק מעם ישראל במצבי משבר כמו האחרון ולא ויתרו על ההגעה להלוויה. "דיברנו עם ההורים ושם כמעט ולא מדברים על מה שקרה ובכלל על המצב בארץ, רצינו להגיע ולהרגיש את העצב יחד עם כולם. ולמרות כל מה שקורה פה היינו מעדיפים לחיות בישראל מאשר בארצות הברית".
עם ורדה פרנק, שבאה משכונת הר חומה בירושלים, דיברנו על תרבות הנסיעה בטרמפים ושמענו ממנה הודעה מעניינת: "הבת שלי נסעה לבקר את האחיינית שלי במודיעין, מספר ימים לאחר אירוע החטיפה. היא חיכתה לאוטובוס ארבעים וחמש דקות והוא פשוט לא עצר. אז היא לקחה טרמפ. פניתי לאגד בעקבות המקרה סיפרה בתלונה על כך, קיבלתי תגובה כי הנהג לא ראה אותן יושבות בתחנה".
ואיך הגבת על כך שהיא לקחה טרמפ ועוד מספר ימים לאחר החטיפה?
"הייתה לה בגרות באותו יום והיא רצתה להספיק להגיד שלום לבת דודה שלה ולא יכלה להמתין לאוטובוס נוסף. אני מבינה את מה שהיא עשתה. זה מפחיד, אבל זה כמו שתי חברות שלה שהורדתי למחרת בתחנה מרכזית. הן אמרו לי 'זו דרך החיים שלנו ביישובים'".
נזכור את כולם
בשעה חמש וחצי בערב רחבת ההספדים, כמו הקילומטרים סביב לה, המתה אדם. בזמן ההמתנה למשפחות הקהל מתחיל לשיר בספונטניות שירי תפילה כמו "אנא בכוח", "שיר המעלות" ופסוקים מההגדה: "והקדוש ברוך הוא יצילנו מידם…". הלוויה עצמה – בעיקר בשל קשיי התחבורה לאיזור, התחילה רק בשש וחצי בערב.
פתח אותה הרב הראשי הספרדי של מודיעין אליהו אלחרר. אחרי הספידו הרבנים הראשיים של ישראל וגם הרב דב זינגר – ראש ישיבת "מקור חיים" שבה למדו הצעירים. אחריהם נאמו ראש הממשלה נתניהו ונשיא המדינה שמעון פרס, בדברים שכבר פורסמו בכל כלי התקשורת ושודרו לרחבי העולם.
"נילחם על הכבוד"
היציאה מבית העלמין הזכירה את יציאת בני ישראל ממצרים: רבבות הלכו לאורך הכביש היוצא משם, למעט מכוניות האח"מים וכלי רכב של המשטרה ומד"א, רכבים לא יכלו להיכנס ולא לצאת. למרות החום, הצפיפות וחוסר היכולת להתנייד, לא נשמעו תלונות, הכול התנהל ללא דופי ואף שמענו נערה שואלת את חברתה: "אם היית יודעת שכך זה יהיה היית מגיעה בכל זאת?" מבלי להסס ולחשוב פעמיים ענתה החברה: "כן".
בדרך החוצה מישהו גם הכניס לידינו עלון שכותרתו: "להחזיר את הכבוד הלאומי". העלון קורא לנקום את מות הבנים. תחילה נכתב על הדאגה העמוקה ב-18 ימי החיפושים לחטופים והתאחדות עם ישראל על כל גווניו ולאחריהם הגעת הידיעה בדבר מותם של שלושת הנערים. לאחר מכן עולה השאלה בכתוב "אחרי מקרים מזעזעים כאלה אי אפשר לעבור לסדר היום. האם שוב אנו עתידים לחזור לשגרת החיים שלנו מבלי לעשות דבר?".
ובהמשך: "ה' כרך את שמו בשמנו ואת שמנו בשמו ומאז כל הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה (גמרא סנהדרין נח,ב). מטרת מלחמותינו לא אמורה להיות רק להציל יהודים או לשם ההתרעה (שאינה קיימת היום). עלינו להילחם למען הכבוד שלנו, מלחמתה שתכליתה נקמה, זוהי דרך תורה".
* * *
רק בסביבות תשע בערב החל כביש 443 "לחזור לעצמו". הדי הסירנות של מכוניות האח"מים והאבטחה כבר נמוגו. רבבות המלווים נעלמו מהשטח וקולות המקוננים שככו. רק שלושה קברים, טריים ורעננים, נותרו בבית העלמין, כתזכורת לטרגדיה הגדולה שעברה על המדינה במשך למעלה משבועיים, והגיעה לסיומה בכביש המוביל ל"ליגד".
"עשיתי כבר לוויות יותר גדולות"/ יהודה גולן
בזמן שכל המדינה התכוננה ללוויה, ראש העיריה וסמנכ"ל משרד הביטחון שברו את הראש איך להכניס למקום 30 אלף איש
יום שלישי, אחת עשרה וחצי בצהריים, החום כבר כבד. בבית העלמין של מודיעין משאיות פורקות מחסומי משטרה וארגזי ציוד הגברה, גדוד אנשי שב"כ ומאבטחים מהיחידה לאבטחת אישים כבר מסתובבים בשטח ומתכננים איך להגן על נשיא המדינה וראש הממשלה. תחת השמש הקופחת מתקבצת חבורה של כעשרים איש סביב סמנכ"ל משרד הביטחון, בצלאל טרייבר, המחלק הנחיות ומסביר כיצד תתנהל הלוויה הכי חשובה במדינה השבוע.
גם ראש העיריה ביבס והמנכ"ל יורם כרמון הגיעו, עם מנהל מחלקת האירועים אלון שמידט ועם חבר המועצה אלעד שמעונוביץ. כמו האחרים, גם הם באו לשמוע את התדריך של טרייבר. וזה פוקד: "אני רוצה כאן הצללה, ומערכת הגברה לטווח ארוך, שגם האחרונים ישמעו הכל. ושימו הרבה נקודות מים קרים, ברור? אני רוצה הרבה מים!".
בשלב הזה מתחילים הנוכחים לדסקס איך מקימים את הבמה לנאומים ובעיקר איפה תעמוד הבמה. הויכוח נמשך בשאלה איפה להציב את צוותי הטלוויזיה ועד איפה הקהל יצטופף. ראש אגף למשאבי אנוש במשטרה, קצין בדרגת ניצב, מעריך כי שלושים אלף איש יגיעו להלוויה. שמעונוביץ מתקשה להאמין ולוחש: "הוא הגזים קצת. איפה ייכנסו כאן שלושים אלף?".
טרייבר ממשיך לנהל את העניינים: "חבר'ה עשיתי כבר הלוויות יותר גדולות. תהיו רגועים, בואו נראה את חלקת הקברים. ראש העיר, איפה הקברים?". אחרי שביבס מראה לו את המקום הוא קורא לחנינא ממחלקת הדת: "קדימה תתחילו לחפור!". וחנינא משיב: "אבל לא נותנים אישור לאנשים שלי להיכנס לבית הקברות".
"מה קרה? למה?" מזדעק טרייבר. ביבס וכרמון מתערבים: "נו יאללה חברים. אנחנו מדברים כאן על סידורי הלוויה ובסוף נעשה את הטקס אבל לא יהיה איפה לקבור אותם. קדימה, שיתחילו לחפור". בסוף אנשי השב"כ מאשרים לקברנים להיכנס למתחם בית הקברות ואלה מתחילים לבצע את המשימה.
(צילומים אינגריד)
