היא רק בת 19, ועל גופה כתובת קעקוע בשפה הספרדית שמבטאת אולי יותר מכל את פילוסופיית החיים שלה: 'תמיד אחרי החושך הגדול, השמש זורחת'. אבל הבחורה היפה והשברירית, שהצבא לא רצה תחילה לגייס בגלל תת משקל, עברה כבר הרבה בחייה. היא נפרדה מאימה קלאודיה שנפטרה מסרטן ריאות לפני שש שנים, גידלה שתי אחיות קטנות, והיום היא גם יודעת לשים את האוייב על הכוונת, בדיוק מדהים של צלפית מיומנת, שזה אולי המקצוע הכי גברי שיש בצבא אחרי טייס קרב.

שיילה נוביק ממודיעין בוגרת תיכון עירוני א', היא כיום מדריכת צלפים בצה"ל, שמכשירה את הצלפים המיומנים ביותר של פלוגות החי"ר בגדודי הצנחנים, בגולני, בגבעתי ובסיירות השונות ובשאר היחידות המובחרות.

פתאום בלי אמא

לוחמים עטורי ניסיון קרבי בעזה, ביהודה ושומרון ובגבול הלבנון, באים אליה כדי ללמוד איך באמת לנטרל מבוקש, מתפרע או מיידה בקבוקי תבערה או מחבל שמכין מטען, ממרחק קילומטר וגם יותר. כל זאת  בתוך שבריר שניה ובאמצעות ירי מדוייק, ירי שמצריך רק כדור אחד והרבה סבלנות וקור רוח תוך כדי קבלת החלטה מושכלת שבה ההדק נסחט והירייה יוצאת לדרך.

אבל בדרך עברה שיילה מסכת ארוכה של שכול, והתמודדות עם סיפור חיים לא פשוט, שהתחיל כשהייתה עוד לפני גיל בת מצווה כשבגופה של אמה התגלתה מחלת הסרטן כשהיא  בת  11 בלבד: "שנתיים וארבעה חודשים התמודדנו עם המחלה הקשה, אימי קלאודיה חלתה בסרטן הריאות ונפטרה כשהייתי בת 13 בסך הכל, אחרי מאבק קשה. בבית נותרנו אני ושתי אחיותי הקטנות.  בתקופת המחלה אבי ראול ואחיותי מאיה ועדן עזרנו לאמא כמה שאפשר, וזאת היתה תקופה קשה מאד לכולנו".

קשה לעכל מכה קשה כל כך בעיקר לילדות בגיל שלך.

"כן, זה השפיע מאד על תקופת הילדות שלי ושל אחיותיי היותר קטנות. מה גם שאבי ראול, הוא מנהל מכירות של חברה בינלאומית, שפועלת בעיקר באזור דרום אפריקה, כך שהוא נמצא הרבה בחו"ל בגלל העבודה שלו. בהתחלה כשאמא חלתה הוא חשב לעבור עבודה כדי להיות בארץ, אבל זה לא ייצא לפועל, כך שהיו זמנים שהוא נסע לחו"ל לשבוע שבועיים ונשארתי עם שתי אחיותי הקטנות בבית במודיעין".

ככה גידלת אותן לבד?

"אמנם סבא שלי היה בא להיות איתנו בימים שאבא היה בחו"ל, אבל זה לא אותו הדבר, זה היה קשה".

ועליך נפל התפקיד להפוך לאמא קטנה?

"אבא מאד השתדל שזה לא יהיה ככה. הוא היה מאד מעורב במה שקורה בבית והוא אבא תומך ועוזר. הוא לא נתן לעול הזה של בת בכורה ליפול עלי, אבל אני פחדתי שהעול הזה ייפול עלי, כי בקלות זה היה יכול להפוך למצב כזה שבו האחריות כולה תיפול עלי".

וכשאמא היתה ממש חולה מה קרה?

"אבא ביקש שנתכנס לשיחה וישב איתנו. הוא דיבר איתנו והסביר לנו מה קורה עם אמא שזה עומד לקרות ושאמא חולה מאד ושצריך להתכונן למצב החדש, הבנתי שזהו זה, ואין מה לעשות ובקרוב לא תהיה לנו אמא".

איך הכנת את עצמך מבחינה נפשית?

"ניסיתי להתכונן לזה, יותר נכון להתכונן לתקופה שאחרי, כי לרגע המוות של אמא אי אפשר להתכונן. זה בא וכשזה בא זה כואב ועצוב וזאת מכה קשה לכל המשפחה. אחרי שהיא נפטרה אמרתי לעצמי שצריך להמשיך הלאה, אין מה לחפש אשמים ולא לחשוב מה היה קורה אם אמא היתה עדיין בחיים, צריך פשוט להמשיך הלאה, עם כל הכאב והאבל".

המשפחה עזרה

"קיבלנו סיוע מצד סבא שלנו ומדודים וקרובי משפחה אחרים שכאן. סבא וסבתא מצד אבא גרים בארגנטינה, אבל המשפחה היתה מלוכדת וגם הקהילה הארגנטינית פה מאד מלוכדת, כולם מכירים את כולם ועוזרים, כך שתמכו בנו וסייעו לנו, אבל אמא לא היתה וזה היה הכי קשה בשבילי בשביל האחיות שלי וכמובן לאבא".

זה השפיע גם על הלימודים?

"ברור, הלימודים בתיכון לא עניינו אותי. לא הייתי מגיעה הרבה ללימודים, לא עושה שעורי בית. השתדלתי  לעשות  רק מה שחייבו אותי לעשות, הייתי בגישה שלעשות את המינימום, כל מה שהיה צריך לעשות מעבר, הייתי מתחמקת מזה. אבא היה אומר לי כל הזמן 'את מוותרת לעצמך' כי לא עשיתי דברים שיכולתי לעשות, ולמרות הכל הוצאתי בגרות מלאה בציונים טובים, רק הייתי כזאת קצת לא איכפתית".

כשהתגייסת איך היתה התחושה בבית?

"כיום יש לאבי בת זוג שגרה אצלנו וזה עזר מאד כי האחיות  הקטנות לא הרגישו כל כך שאין אף אחד בבית."

איך קיבלתם אותה?

"מאד טוב, שתי אחיותי וגם אני מאד אוהבות אותה. אמנם היא לא תחליף לאמא, וזה גם לא יכול להיות, אבל קיבלנו אותה מאד טוב ובצורה חיובית מאד".

החוסר עניין בלימודים השפיע גם על תהליכי הגיוס שלך?

"לדעתי כן. לא היה לנו במשפחה אנשים ששירתו שירות משמעותי בצבא. אני הבת הבכורה והנכדה הראשונה, כך שלא ידעתי כלום על הצבא וגם אבא עלה לארץ בגיל מאוחר ועשה שירות מקוצר של שלב ב' כך שממש לא ידעתי כלום על הצבא. הכרתי לוחמות ופקידות בצבא, זהו, כל שאר התפקידים לא היו מוכרים לי והאמת גם לא היה איכפת לי".

בגלל המשקל

כשהגיעה שיילה ללשכת הגיוס גילתה מכשול נוסף בדרך לגיוס: "שקלתי 45 קילו וצריך מינימום 50 קילו כדי להתגייס, לכן קיבלתי פרופיל 64 שזה די נמוך ומאד התבאסתי מזה, אבל החלטתי להעלות פרופיל. הרופא בלשכת הגיוס אמר לי 'תעלי במשקל ותבואי שוב',  אבל לא הצלחתי לעלות במשקל, הלכתי לדיאטנית לבקש דיאטת השמנה".

לבסוף עברה שיילה את מכשול המשקל והצליחה להוסיף את חמשת הקילוגרמים הדרושים. היא קיבלה זימון לתפקידים נחשקים "קיבלתי זימון לחיל המודיעין, לשני פרויקטים מאד מבוקשים: פרויקט "שחקים", שמכשיר אנשים ליחידות העילית של המודיעין בהן גם 8200, ופרויקט "חבצלות", שמכשיר אנשים לשירות משמעותי ביחידות המודיעין ומחייב שירות צבאי בן תשע שנים".

שמחת?

"לא ידעתי מה זה. אמנם ידעתי שיש לי קב"א (קבוצת איכות – י.ג) גבוה של 55 והדפ"ר (דירוג פסיכוטכני – י.ג) שלי הוא 80, אבל לא ייחסתי יותר מדי חשיבות למודיעין, כך שהניירות נשארו בבית ולא מילאתי בכלל את השאלונים".

זילזול?

"אני לא יודעת אם זה זלזול או סתם אדישות, בכל מקרה עבר התאריך, קיבלתי זימון שני למודיעין הם התעקשו עלי כנראה בגלל הקב"א והדפ"ר הגבוהים, ושוב לא מילאתי את הטפסים. אבא אמר לי 'נו למה את לא ממלאת את השאלון', ואמרתי לו 'בסדר בסדר' אבל עזבתי את זה, ממש כמו בבית הספר שלא עשיתי מה שהייתי חייבת לעשות, גם כאן היה אותו הדבר, בקיצור לא השתדלתי.

כך זה נמשך ונמשך עד שהבנתי שאולי אהיה פקידה, וממש לא רציתי להיות פקידה בצבא. רק אז הרמתי טלפון והתחלתי לברר מה כדאי לי לעשות. הציעו לי ללכת לתפקידי הדרכה, הלכתי למיונים וביקשתי להיות מדריכת חי"ר או מדריכת שיריון, אמרתי שאם כבר בצבא אז להיות על רכבים משוריינים, להדריך על נגמ"ש או נמ"ר שהוא נגמ"ש ייעודי".

ומה קרה?

"יום אחד כחודש וחצי לפני הגיוס קיבלתי סמס מהצבא 'יום הגיוס שלך הוא 14 אוקטובר 2013 לקורס מדריכי חי"ר", ככה בסמס קצר'. התגייסתי ואחרי הטירונות הגעתי לבית הספר למקצועות החי"ר, שם יש מסלולי, מרגמות, צלפים, נגמ"שים, וכך הגעתי לקורס ובסיומו הציבו אותי בצלפים".

לא מוותרת יותר

קורס מדריכי חי"ר שעברה עיצב מחדש את חייה. "כל התכונות שבבית הספר לא היו לי, ממש הכל התהפך, החוסר נחישות, חוסר הרצון, אי החשק, כל אלה נעלמו". היא אומרת "הבנתי שאי אפשר להמשיך עם התכונה הזאת של לוותר לעצמי. הייתי הבולטת ביותר בקורס, עם חוות דעת מעולות, אפילו לא התבאסתי שסגרתי שבתות, זה היה ממש שינוי של מאה שמונים מעלות בשבילי".

ואז בסוף הקורס?

"דיכאון מוות. בסוף אחרי שאני בטוחה שאקבל הדרכה על נגמ"ש או רכב קרבי אחר, הודיעו לי, את הולכת למסלול צלפים. החלטתי שאני לא נשברת ולא מתבאסת, זה היה שינוי דראסטי בהתייחסות שלי בכלל לחיים, כל מה שלא הייתי בתיכון, הייתי עכשיו, אהבתי את הצבא, החלטתי שאני לא אשבר בגלל ששלחו אותי להיות צלפית, הגעתי לקורס צלפים שהיה מאתגר".

מה נתן לך הקורס?

"גיליתי צדדים חדשים ותכונות חדשות. למשל, הייתי בן אדם מאד חסר סבלנות ולא ידעתי שיש לי כל כך הרבה איפוק וסבלנות, פתאום גיליתי שאני יכולה לשכב עם הרובה ביד העין על הכוונת ואני ממתינה שלוש שעות להזדמנות לירות כדור אחד ולפגוע. עשינו תרגיל לילה בחורף בקור אימים, אחרי שלקחו לנו את הפלאפונים והשעונים, הגוף רעד מקור, אבל כשהקריאו את המספר שלי 'ארבע', התאפסתי בשניה, יריתי ופגעתי בול".

למרות שבבית נותרו שתי אחיות קטנות ואבא שנמצא הרבה בחו"ל, שיילה לא ויתרה לעצמה ולא ביקשה לשרת קרוב לבית או לצאת כל יום הביתה לטפל באחיותיה הקטנות.

לא חשבת על שירות קרוב יותר לאחיות הקטנות?

"להיפך, הציבו אותי בבסיס אליקים ליד צומת גולני ואני מגיעה הביתה פעם בשבועיים לשבת. מהרגע שהחלטתי להתגייס ידעתי שאין מצב שאני אעשה תפקיד שבו אהיה כל יום בבית, לא רציתי להיות קרוב לבית, אם כבר אני משרתת בצבא אני רוצה לעשות שירות משמעותי, כך חשבתי וזהו".

מה הלאה?

"אני מקווה לצאת באוקטובר לקורס קצינות. זאת המטרה שלי עכשיו ואני אשיג אותה".

היום את מרגישה שהמוות של אמא שינה את חייך?

"אני יודעת שהמוות של אמא הכניס אותי לפרופורציות. של חשיבה על החיים בכלל, על להיות אדם יותר טוב, ואני מנסה לנהוג לפי איך שהיא היתה רוצה שאתנהג".

הקעקוע שיש לך קשור למוות?

"את הקעקוע עשיתי לפני שנה וחצי ובוודאי שזה קשור. יש לזה משמעות מבחינת החינוך שקיבלתי בבית, גם מאבא וגם מאמא, של התקווה ושלא להתייאש ושצריך להתקדם הלאה ולראות את המחר ומה עושים למחרת, וככה אני משתדלת לחיות".

(צילום יהודה גולן)