משבר גיל החמישים, זה שהחליף לנו את גיל הארבעים המפורסם, הוא זה שנושף בגבם של שני זוגות חברים, שמערכת היחסים בין ארבעתם עומדת במרכז המחזה "חברים של חברים, שנכתב ובויים על ידי הילל מיטלפונקט.
הדרמה נפתחת ביום ההולדת של דורי (גיל פרנק), סופר כושל, הנשוי לקרן (שרה פון שוורצה), רופאה בחדר מיון. האירוע נחגג במסעדה בורגנית עם זוג חבריהם הטובים טולי ובוסי (לימור גולדשטיין ומוטי כץ), היא מעצבת וחובבת אלכוהול, והוא סוג של דון ז'ואן ומפיק תוכניות ריאליטי. כמתנה מעניק בוסי לדורי את האופציה לעשות מספרו "החמלה" שיצא לפני שנים רבות, תכנית טלוויזיה, בתנאי שהוא יכתוב את התסריט. אבל דורי שחייו אפורים (מתפרנס מכתיבת ביוגרפיות של ניצולי שואה) ונישואיו משעממים (אינו נמשך לאשתו), מסרב. בינתיים בוסי ורעייתו, שחיים בנהנתנות ונאחזים בנעוריהם, יוצאים לטיול הרפתקאות בקולומביה, כאילו היו תרמילאים אחרי צבא. במהלך הטיול מתבשרים דורי וקרן שחבריהם נעלמו. הם נוסעים באישון ליל לביתם ומגלים שם להפתעתם הגמורה את זימר וליזי (דודו ניב וירדן ברכה), זוג שהם אף פעם לא שמעו עליו, ושטוען שהם הם החברים הטובים של בוסי וטולי. והנה לנו בגידה ראשונה… מכאן מתפתחת הדרמה לעלילה הזויה לעתים, המובילה לשורה של חשיפת סודות ושקרים, בהם המושג בגידה מקבל משמעות כפולה ומכופלה.
הדרמה המושחזת שכתב מטילפונקט, מציגה בסופו של דבר רפליקות מהחיים שמוכרות לכולנו. הריקנות הזאת שמשתלטת על כל זוג מתבגר, שילדיו עוזבים את הקן, מולידה מציאות חדשה שאיתה צריך להתמודד ולמלא בתוכן אחר (או כמו שאומרת טולי: "חלפו ימי הזוהר, ברוך הבא בשערי גיל הבלות"). בתפר הזה, לא מעט משפחות בעידן שלנו מתפרקות. ובמחזה הזה, לא מסתפק הבמאי בשבר הזוגי, אלא מעצים אותו לשבר רביעייתי, עם החברים הטובים שנמצאים באותה קלחת. הדרמה נוגעת בנושאים של ערכים חברתיים, בגידה ונאמנות, רכושנות ואהבה, זקנה והשלמה.
מחד, להתמוגג מהדיאלוגים המושחזים ששתל הבמאי בפי הדמויות: הם כואבים, חדים ושטופי הומור שחור. מאידך, כמה התפתחויות בעלילה (שלא אכנס אליהם בפירוט מחמת הספויילר), פוגעות באמינות הסיפור. כך למשל הסצינה האלימה והלא משכנעת של ליזי החשפנית וזימר (שנטש את משפחתו למענה) המאלץ אותה להתפשט כסוג של מבחן נאמנות בין החברים, או סצינת הסיום שמציגה פיוס בין שני הזוגות, ומסר של השלמה ("אנחנו רק מה שאנחנו"). האם באמת אפשר להתנחם בעובדה שזוגות בגיל מסוים נשארים יחדיו ומתפשרים מתוך השלמה? אולי כן, אבל כשמדובר בחבריהם, לא סיפק לנו הבמאי תירוץ מספיק משכנע.
התפאורה הפשוטה של ההצגה, מעצימה ומבליטה את השחקנים שמבצעים את תפקידם בצורה טובה. לימור גולדשטיין תוססת וצבעונית, מוטי כץ לאורך כל הדרך מצחיק, ומלא הומור שמגיע לשיאו בקטע (הקורץ לסצנה מהקומדיה הקולנועית "טיסה נעימה"), בו הוא שוכב עם רגל שבורה בבית החולים, נאנק מכאבים, בזמן שאשתו וחברתו מנהלות מעליו דו קרב מלא תוכחה, ולא שמות לב שהן מכאיבות לו תוך כדי. גיל פרנק משכנע כטיפוס סגור ומופנם ושרה פון שוורצה מפתיעה בשלל צבעי הדמות. יואב קוטנר שהוסיף למחזה את המוזיקה האפלולית של "ניק קייב", מצליח דרכה להעניק רוח גבית לתחושת הכאב מחד, ולרומנטיקה האבודה מאידך. שורה תחתונה: דרמה מרגשת עם כאב והומור ציני על נאמנויות, בגידות ונעורים שאבדו.
חברים של חברים
מחזאי ובמאי הלל מיטלפונקט, שחקנים: ירדן ברכה, לימור גולדשטיין, מוטי כץ, שרה פון שוורצה, גיל פרנק ודודו ניב. תפאורה: במבי פרידמן, תלבושות: אורנה סמורגזנסקי, עריכת מוסיקה: יואב קוטנר, הפקה: תיאטרון הקאמרי
(צילום יוסי צבקר)
