"הדרקון הראשון שלי 2". תסריט ובימוי: דין דבלויס, ע"פ סדרת הספרים של קרסידה קאוול. שחקנים: ג'יי בארושל, קייט בלאנשט, ג'רארד באטלר, אמריקה פררה, דג'ימון הונסו, קית' הרינגטון. ארה"ב, 2014. 102 דקות. 3 כוכבים.
העונה הרביעית של "משחקי הכס" מסתיימת השבוע, וברגעי האבל הקשים, כשכאב האובדן מאיים להשתלט, תמיד נוכל למלמל לעצמנו "דרקאריס" ולהתנחם. בתזמון הולם יוצא השבוע סרט ההמשך ל"הדרקון הראשון שלי", שיכול לשמש אדולן פילמאי למי שדודת הדרקונים שלו מכאיבה במיוחד. אחרי הכל: בסדרה יש שלושה דרקונים – מרשימים – בלבד, ואם דרקונים אחת, דאינריז אלוהימתנו. בסרט, לעומת זאת, יש דרקונים הרבה, וכפר ויקינגים שלם שמתמחה באילוף שלהם. ובשניהם יש את ג'ון שלג.
חמש שנים חלפו בין הסרט הראשון לשני. היקאפ (ג'יי בארושל) הוא עכשיו נער בוגר, המעופף מסביב לאי ברק על הדרקון שלו טוסלס (בעברית: שום-שן) וממפה את השטחים הבלתי נודעים שמעבר לאופק. אביו סטואיק (ג'רארד באטלר) רוצה להכין אותו ליום בו יירש את מקומו כראש השבט, אבל היקאפ לא בטוח שזה מה שהוא רוצה. באחת מגיחות המיפוי שהוא מבצע עם אהובתו אסטריד (אמריקה פררה) הוא נתקל בצייד הדרקונים ארט (קית' הרינגטון), הפועל בשם אויב גדול ומפחיד בשם דרוגו (דג'ימון הונסו), הטוען לשליטה מלאה ובלעדית על הדרקונים. היקאפ מצליח להימלט ממנו, אך נחטף לאי דרקונים קסום ויפהפה ע"י רוכבת דרקונים מסתורית (קייט בלאנשט), שמתגלה כאמו שנעלמה כשהיה תינוק ונחשבה למתה. שתי משלחות חילוץ יוצאות בעקבותיו: בראש האחת עומד אביו ובראש השנייה אסטריד, וכל אחת מהן תיקלע להרפתקאות שונות לפני שיתאחדו הגיבורים כולם לקרב הבלתי נמנע מול דרוגו.
העלילה המעט-מפוזרת הזאת מציגה לנו בסופו של דבר את סיפור התבגרותו של היקאפ, התפתחותו המקצועית והגעתו למקום בו הוא שלם עם עצמו ונכון לקבל על עצמו את ייעודו. על הדרך אנחנו מקבלים עצות למאלף הדרקונים המתחיל: איך לעוף גבוה יותר, איך לבצע פניות חדות בצורה חלקה יותר, איך להפוך את הדרקון שלך למכונת לחימה קטלנית ומיומנת ואיך לרכוש את נאמנותו ואהבתו המוחלטים, מבלי להשליט עליו פחד וטרור (באופן מפתיע, הלקח האחרון טוב לחיים בכלל). כסרט העוסק בהתבגרות, הגם שהוא מיועד בסופו של דבר לילדים, הוא לא צובע בוורוד בזוקה את הצדדים הפחות נעימים של החיים: אם בסרט הקודם איבד היקאפ את רגלו, הפעם הוא מאבד דמות אהובה ודומיננטית בחייו. והוא שורד את זה. והוא מנצח.
עם זאת, לצד הדגש על המסלול המנטלי-לימודי-מקצועי שעובר היקאפ, בולטים בהיעדרם אלמנטים רגשיים בעיצוב הדמויות. למעשה, הוא פועל כמו רובוט: הוא מקבל את אמו בחזרה לחייו בלי שאלות כמעט, לא כועס על שנטשה אותו כשהיה תינוק ולא נרגש לראות אותה שוב, כי רגשות זה לא פרודוקטיבי. ידע זה פרודוקטיבי, ולכן הסרט מתמקד בידע שהוא יכול לשאוב ממנה, ולא בשיחות נפש שלא מצטלמות יפה. גם האובדן של דמות אהובה מתבטא אצלו בעשייה נמרצת, וכאב או כעס או אבל נראים על המסך רק לכמה שניות, כדי שלדמויות האחרות תהיה הזדמנות לומר לו שיקח את עצמו בידיים. אולי בגלל רוחב היריעה וריבוי סיפורי המשנה, להיקאפ אין זמן להתפתח מבחינה רגשית ולעבד את התהפוכות – הגדולות – שעברו עליו. לכן אל סוף הסרט הוא מגיע בדיוק אותו אדם שהיה בתחילתו, והוא צריך שהדמויות האחרות יסבירו לו למה בעצם הוא זה שצריך להנהיג את השבט, כדי שיסכים לקחת על עצמו את התפקיד. רואים שאת הסרט הזה עשה גבר, אמרה החברה שהצטרפה אלי ביציאה מהאולם.
אבל בעיני זה חמור מזה: המסר של הסרט הוא שבעולם המודרני עדיף לך לשים בצד את החיים האישיים שלך ולהתרכז בעבודה. גם אם עוברות עליך טלטלות קשות בחיי היומיום – אל תשכח לרגע מה אתה אמור לעשות. תהיה הגיוני, תהיה מחויב, אל תיכנע לרגשות שמחלישים אותך, ותראה שהשאר כבר יסתדר מעצמו. מישהו מת? תעל את העצב הזה לקריירה. הורה נוטש שב אליך במפתיע? למד ממנו מה שאתה יכול. אשתך עזבה אותך? היא עוד תחזור, אחרי עשרים שנה, יפה כמו ביום שפגשת אותה. אבל אם הדרקון שלך נלקח – מה, זו כבר עילה למלחמה. לדאינריז זה לא היה קורה.
(צילום יחצ)
