פעמיים בחייו עבר שלום חולי בן ה-53 ממודיעין שינויים בקריירה המקצועית שלו. בפעם הראשונה היה זה לפני 13 שנים, כאשר עזב תפקיד בכיר בחברה טכנולוגית מהגדולות בארץ בה היה אחראי על הקמת מעבדות כימיות והפך למורה לנהיגה. בפעם השנייה היה זה ממש לאחרונה כאשר החליט להוסיף לעיסוקו הנוכחי הקמת עסק לבניית גיטרות בס ("חולי בס גיטרז") הקורם עור וגידים בימים אלו.

השנים הטובות

החיבור של שלום חולי למוזיקה החל בגיל צעיר. הוא תושב מודיעין כמעט מימי הקמתה, אב לארבעה (24, 21, 19, 12), מורה לנהיגה, חובב מוזיקה מושבע של מוזיקה קלאסית ורוק (משנות ה-60 ועד שנות ה-70),  אספן פריטים מוזיקליים וספרים ומנגן על תופים וגיטרת בס.

בילדותו בירושלים ניגן במשך כחמש שנים על חליל צד ותופים בתזמורת הנוער העירונית בירושלים. כבר אז נהג להאזין למוזיקה קלאסית (באך, בטהובן, מוצארט, ראוול, שטראוס), מוזיקת רוק של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 (זפלין, פינק פלויד ) ולזמרים הישראליים (כמו אריק איינשטיין, שלום חנוך וגדולי אותו דור). "'הצעירים' ביותר שאני מסוגל לשמוע הם מאיר בנאי, אהוד בנאי ורמי קליינשטיין. למוזיקה לועזית שנעשתה לאחר תחילת שנות השבעים אני אפילו לא מנסה להאזין", הוא אומר. "לא יכול להיות יותר טוב ממה שהיה בתקופה הזו. לדעתי, הנגנים שלאחר שנות ה-70 המוקדמות הם טכניים ובלי נשמה, הם תרגלו שנים וכך התקדמו".

כשעבר ללמוד בפנימייה בתיכון הפסיק לנגן. אולם לאחר הפסקה של מספר שנים חזר לנגן בתקופת שירותו הצבאי, הפעם על גיטרות. "ניגנתי באופן חובבני, בשביל ההנאה" סיפר על אותה תקופה "בעיקר על גיטרת בס. היינו חבר'ה שמנגנים יחד, עושים ג'אמינג ולעיתים רחוקות מאד הופענו, ואז שוב נוצר אצלי פסק זמן בנגינה.

מוזיקה ליוותה אותי ברקע מאז ומתמיד, יש לי מאות תקליטים ודיסקים במחסן בבית ואני שותף עם אחי באוסף הדיסקים שלו שבגרמניה (כ-3,000 דיסקים), אבל באותה תקופה התחתנתי, הבאנו ילדים, דאגתי לפרנסה ולא מצאתי את הזמן לנגן, שהייתה תמיד תחביב עבורי".

חוזר אל התווים

לפני שש שנים שוב דגדגו לו האצבעות והוא החליט לחזור לנגן. הוא נפגש עם המורה לגיטרה יגאל ישראלי, המלמד אותו עד היום לנגן על גיטרת בס בסטודיו שלו במודיעין.  "הוא מורה ענק, שניגן עם הגדולים ביותר בארץ, הוא העניק לי השראה להשקיע במוזיקה יותר מבעבר וללכת איתה עד הסוף. שנים רציתי לחזור ללמוד נגינה וסוף סוף בגיל 47 עשיתי את זה".

במקביל חזר גם לנגן על תופים אצל מאיר כהן (מקריית ספר), מורה ומתופף לשעבר של להקת "שלהבת". אבל אהבתו הגדולה או "הדבר המושלם" לדבריו הוא גיטרה בס.

באחד מחדרי ביתו הוא אף בנה חדר מוזיקה ואולפן הקלטות והשקיע סכום כסף לא מבוטל בציוד, במערכת תופים וברכישת אוסף הגיטרות שלו.  

"כשאני אוסף אני עושה את זה מכל הלב. גם אם לא הייתי מנגן וטוב בזה, בגלל שאני כל כך אוהב מוזיקה רק האיסוף גורם לי להתרגשות" הוא אומר.

מה אתה אוהב כל כך בגיטרת בס?

"גם התופים וגם גיטרת הבס הם כלים המהווים יחידת קצב. הם נותנים לשיר את הקצב ואת השמחה אם אפשר לקרוא לזה. בדרך כלל יחידת הקצב אינה בקדמת הבמה ו'כוכבת' ההופעה, אבל בלעדיה אין שיר, במיוחד במוזיקה שאני אוהב. בס זה הדבר שהכי מרגש אותי לנגן בו.

בעיניי בלי גיטרה בס זה פשוט לא יהיה זה. הגיטרה בס היא הדבר הראשוני בשיר. בדומה לרכב, יכול להיות רכב הכי יפה בעולם, אבל בלי גלגלים, הדבר הכי פשוט, הוא לא ייסע".

הייתה לך שאיפה לפתח קריירה בתחום?

"תמיד ניגנתי בשביל הכיף וגם היום אני מנגן עבור עצמי, אני אוהב את זה. אולפן הקלטות בביתי לא נועד כדי להוציא לאור את המוזיקה שלי. אני מקליט את עצמי כדי לשמוע איך ניגנתי".

עבודה מדויקת

אבל לא רק אולפן הקלטות תמצאו בביתו, אלא גם אוסף של גיטרות בס שהוא בונה במו ידיו.

איך הגעת לזה?

"עניין של מקרה. לפני חמש שנים פתחתי עיתון וראיתי כתבה על יעקב אלגרנטי שמלמד בניית גיטרות ויש תערוכה של תלמידיו בדיזנגוף סנטר. הלכתי לתערוכת הגיטרות וזה הפתיע אותי לחלוטין. ציפיתי שרמת הגיטרות תהיה נמוכה יחסית ויהיו שם גיטרות שעולות בחנויות בין 2,000 ל-3,000 שקלים, חטפתי שוק, היו שם גיטרות שבהערכה גסה שוות בין 10 אלף ל-30 אלף שקלים. חשבתי לעצמי איזה מדהים זה שאדם יכול לקחת חתיכת עץ ולבנות משהו כזה במו-ידיו. לקחתי פלייר ובו פרטים על הסדנה לבניית גיטרות בבית הספר של אלגרנטי שברמת השרון. אמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות את זה, ביררתי וזה היה יקר בשבילי בזמנו. הפלייר היה אצלי ברכב שלוש שנים. לקחתי אותו גם כשהחלפתי אוטו. עד שיום אחד לפני שלוש שנים, קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי: 'זהו, אני עושה את זה'. לקחתי את הפלייר והרמתי ליעקב טלפון.

גם הפעם התחלתי בבניית גיטרות כתחביב. הזדמנות ללמוד משהו חדש בתחום. אלא שאז נכנס לי הג'וק להרחיב את עשייתי ולהקים את העסק 'חולי בס גיטרז'".

בימים אלה הוא בונה את ליין הגיטרות שלו. בין 8-10 גיטרות, שלהערכתו יסיים לבנותן באוגוסט הקרוב. הגיטרות מיועדות לאנשים פרטיים, שמחפשים גיטרות עבודת יד ולחנויות מוזיקה. הם יבחרו גיטרה על פי אחד מאבי הטיפוס והוא בהתאם יבנה את הגיטרה. "בניית הגיטרה היא בהתאמה אישית מהבורג הראשון ועד הפיקאפ. רק גיטרות בס, אין לי שום עניין בכלי אחר. אני אבנה את הגיטרה על פי הסטנדרטים של הלקוח, נשרטט יחד את הצורה, כל מה שהוא רוצה. בנוסף לכך יהיה שירות תיקונים לגיטרות".

מה הופך גיטרה למקצועית?

"כדי שגיטרה תהיה טובה ומקצועית יש שני קריטריונים חשובים: איכות החומרים ממנה היא עשויה, סוגי העץ, רכיבי האלקטרוניקה ושאר מרכיביה והיא צריכה להיות מאד, מאד, מאד מדויקת. אם בגיטרות שמיוצרות בפס ייצור, רוחב של חלק מסוים צריך להיות 30 מ"מ והוא 29 מ"מ מילא, אבל בבניית גיטרות בעבודת יד אין אפשרות כזו למשל שהגודל 30.01 מ"מ ולא 29.8 מ"מ, הוא צריך להיות בדיוק בגודל המתוכנן וזו עבודה מאד איטית. בהערכה גסה מדובר בין 150 שעות ל-200 שעות עבודה. כמובן שעם הזמן עם המיומנות זה יכול לקחת פחות, אבל אין סיבה לעבוד מהר כדי להגיע לדד ליין, אסור שזה יקרה. יש חברה ידועה בארצות הברית שבונה גיטרות, עשיתי מהם הזמנה, קיבלתי את הגיטרה לאחר שנה וחודש. הם לא מתפשרים על איכות: הציוד הטוב ביותר ועבודה מדויקת".

מה ייחודי בגיטרות שלך?

"ניסיתי ליצור דבר שלא קיים בשוק מבחינת צורה וצבעים. יש הרבה בוני גיטרות בארץ ובעולם שבונים גיטרות לפי שבלונה קיימת. הם עושים גיטרות נפלאות, אבל הצורה החיצונית שלהם קיימת. היה לי חשוב ליצור דוגמאות של גיטרות שאני אישית לא ראיתי, משהו שלא קיים בחוץ. תוך כדי התחשבות בפונקציונאליות ונוחות. הצורה החיצונית של הגיטרה חשובה לי, אבל זה לא יהיה שווה כלום אם הגיטרה לא תשמע טוב. אני לא ממציא את הגלגל זה חשוב לכל מי שיוצר גיטרות השאלה כמה אדם מוכן להשקיע, זמן, וכסף לרכישת הרכיבים האיכותיים ביותר".

שלום ג'פטו

כשמבקשים מחולי לפרט קצת על תהליך הבנייה הוא אומר: "כשבונים ליין גיטרות של חברה מסוימת העיצובים דומים אחד לשני עם שינויים קלים. יש צורה אחת שעליה החלטתי בשרטוט לפרויקט הגמר שלי בסדנה ואז אני עושה התאמות לפי מספר שלבים בגיטרות האחרות. ראשית אתה מחליט איזו סוג גיטרה אתה מעוניין לבנות: שני קנים, קנה אחד, שלושה מיתרים, ארבעה מיתרים, דברים בסיסיים. שנית צריך להחליט איזה צליל אתה רוצה שהיא תיתן. באופן גס ומאד כוללני יש את הצליל המודרני והצליל וינטג', הישן. (יש תקופה נוספת בין שנות ה-80 ל-90, אבל היא פחות נחשבת). אחת הגיטרות שאני בונה מאד מודרנית בתפיסה ובצליל שלה, אבל אני חסיד של גיטרות עם צליל וסגנון משנות ה-60' ואז בוחרים סוגי עץ שיתאימו לצליל שבחרת (זו תורה שלמה). מחליטים איזו אלקטרוניקה להשתמש בהתאם לסוג הצליל שבחרת שהגיטרה תפיק. רוכשים את החומרים, חלק גדול מהם מזמינים מחו"ל ומדובר בלא מעט הוצאות. ואז מתחילים לעבוד, עיקר העבודה בבניית גיטרות היא עבודת נגרות".

מה השאיפות שלך?

"יש לי פנטזיות, אבל אני גם אדם מאד מציאותי ואין בארץ ביקוש גדול לגיטרות שמחירן בסדר גודל כמו אלו שאני בונה. אבל יש לי תוכניות עסקיות לשווק את זה בארץ ובחו"ל באופן שאולי כן יצליח".

למה בעצם להיכנס להרפתקה כזאת?

"יש לי מקצוע ואני לא זונח אותו, אני עושה את זה רק בגלל שאני אוהב את זה ואני 'מהמר' רחוק. אם זה באמת יצליח ברמה שאני חולם עליה, לא יהיה מאושר ממני. כשאני מציב מטרה אני הולך עליה חזק, אבל אני עם רגליים על הקרקע ואני לא זורק את הכסף שלי על פנטזיות. אני מאמין שצריך לנסות לממש את הדברים שאתה אוהב, למה לא?! היום כשאני יודע מה זה לחיות כל יום בחיי היום יום את מה שאני אוהב, אני מבין את זה.

האנשים המאושרים בעולם הם אלה שהתחביב שלהם הוא גם המקצוע שלהם: שחקני כדורגל וכדורסל, בוני טילים, חובבי ארכיאולוגיה, כל עוד זה מה שהם אוהבים וגם עוסקים בו.

יכול להיות שאדם יכול לאהוב משהו ולא בהכרח הוא מוכשר לזה, אבל תמיד כדאי לנסות. לעיתים זה מתנגש עם דברים שבולמים אותנו, בגלל זה חזרתי ללמוד נגינה בגיל מאוחר יחסית, אבל בסופו של דבר חזרתי ללמוד והחלטתי לבנות גיטרות כי זה מה שאני באמת אוהב".

(צילום אינגריד מולר)