"אקס-מן: העתיד שהיה". בימוי: בריאן סינגר. תסריט: סימון קינברג. שחקנים: יו ג'קמן, ג'יימס מק'אבוי, מייקל פסבנדר, ג'ניפר לורנס, פיטר דינקלג', פטריק סטיוארט, איאן מק'קאלן. ארה"ב, 2014. 131 דקות. 3 כוכבים.
"אקס-מן: העתיד שהיה" מתחיל בקרב אדירים המתרחש בעולם פוסט אפוקליפטי, בו נלחמת חבורת של מוטאנטים עם קשת מסחררת של סטיות באויבים לא אנושיים. הם מזנקים דרך פורטלים, יורקים אש וקרח ובאופן כללי – להוציא מוטאנטית אחת שתקועה בעיצומו של סשן רייקי – מרצדים על המסך במהירות מסחחרת כל כך שכמעט אין לנו זמן לשים לב שאנחנו לא מכירים אף אחת מהדמויות האלה, ושאין לנו מושג מה לעזאזל קורה. אחר כך מגיעה נבחרת הגלקטיקוס של המוטאנטים, קרי פרופסור אקסבייר (פטריק סטיוארט), מגניטו (איאן מק'קלן) ו-וולברין (יו ג'קמן. לנצח יו ג'קמן) ואנחנו מגלים שהאפוקליפסה הזו גנובה בעצם מסרט אחר. רובוטים שמסוגלים לשנות את צורתם (היוש "שליחות קטלנית 2") השמידו את רובו של המין האנושי, ויש צורך לחזור לעבר כדי לתקן את העתיד. גם הפעם הנוסע בזמן הוא האיש החזק ביותר. היות ושוורצנגר עסוק כרגע בהרצת דאחקות עם סילבסטר סטאלון, למשימה נבחר וולברין. כל מה שהוא צריך לעשות זה לחזור לשנות השבעים, לשחרר את מגניטו הצעיר (מייקל פסבנדר) מהכלא השמור ביותר במדינה, לגרום לו לשתף פעולה עם הגרסה הצעירה, האלכוהוליסטית ונטולת הכוחות של אקסבייר (ג'יימס מק'אבוי), לאתר את מיסטיק (ג'ניפר לורנס) הכאובה והמבודדת ו- כאן מגיע הטוויסט – למנוע ממנה לחסל את המדען שפיתח את הרובוטים שונאי המוטאנטים. כל זה על פלטפורמות ובמכנסיים מתרחבים.
הסרט השביעי בסדרת אקס-מן מתרחש, אם כן, בשני זמנים במקביל: בעבר, בו מנסה וולברין למנוע את חיסולו של המדען ע"י מיסטיק, חיסול המוביל להסלמה ביחסם של בני האנוש למוטאנטים; ובעתיד, בו אחרוני המוטאנטים מנסים להגן על האנושות מתוצאותיו ההרסניות של אותו חיסול ממש. בהתאם לכך, הדרמה המרכזית מתרחשת בעבר, בו מנסה וולברין, שלא בדיוק התפרסם ביחסי האנוש המעולים שלו, לאחד את המוטאנטים ולהניע אותם לפעולה. לא מדובר בדרמה סוחפת או מפתיעה במיוחד – הדמות שצפויה לבגוד בחבורה תבגוד בה, האדם שאמור להתעלות על עצמו יתעלה – אבל היא כוללת כמה בדיחות מצוינות עם רפרנסים למציאות (קנדי, מסתבר, נרצח בשל היותו מוטאנט), וכמה רגעים מכמירי לב בכיכובו של אקסבייר הצעיר, שנאלץ לחזור לעסוק באמנות שמשבשת את שפיותו ונטלה ממנו את רגליו. הדמות המעניינת באמת היא זו של מיסטיק, שנשארת גם במקרה הזה אניגמטית, סוליסטית, לא טובה עד הסוף ולא רעה עד הסוף, לא שייכת לאקס מן ולא לאחווה. היא, ולא וולברין, הזאבה הבודדה האמיתית של הסדרה הקולנועית המחודשת.
קטעי העבר מספקים גם כמה רגעים קולנועיים מלהיבים, כשלאקסבייר ולמגניטו מצטרפים המוטאנטים הצעירים קוויקסילבר (איוון פיטרס) וביסט (ניקולס הולט). בולטת לטובה סצינת הבריחה ממטה הפנטגון, המצולמת במעין סלו-מושן המהווה ניגוד מוחלט לקפיציות התזזיתית שמאפיינת את קטעי העתיד בסרט, ודווקא בכיכובו של המוטאנט המהיר מכולם. גם סצינת הקליימקס של העבר נהדרת (אם כי גם את הרובוטים המעופפים שלה כבר ראינו בעבר הלא מאוד רחוק, ב"איירון-מן 3"), וכל מה שהיה צריך לעשות בשבילה זה להעתיק ממקומו אצטדיון.
ואם כבר "איירון מן 3": לרשע של הסרט הנוכחי קוראים טראסק. למרות שהוא מדען גאון שמפתח נשק מעופף קטלני, ולמרות הדמיון לשם סטארק – הגיבור של איירון-מן ומי שהרים בסרט האחרון צבא של חליפות מעופפות – הקשר בין השניים ככל הנראה מקרי. מה שיותר מעניין לציין על טראסק הוא שמשחק אותו פיטר דינקלג', 1.35 ביום טוב, זוכה פרסי האמי וגלובוס הזהב על תפקידו כטיריון לאניסטר ב"משחקי הכס". הבחירה בשחקן נמוך-קומה לתפקיד הרשע הרודף אחר אנשים בעלי חריגות פיזית גנטית – המגולמים כולם ע"י שחקנים "רגילים" – היא לא פחות ממבריקה, וזאת מבלי שמילה נאמרת על חריגותו של טראסק עצמו. היא נון-אישיו. בינו לבין מיסטיק, האישה החזקה המהווה קטליזטור לעלילה כולה, כדאי ללכת לראות את "אקס-מן: העתיד שהיה" רק בשם המוביליות החברתית.
(צילום יחצ)
