"קשרי דם". בימו: גיום קאנה. תסריט: גיום קאנה, ג'יימס גריי. שחקנים: קלייב אואן, בילי קרודופ, מריון קוטיאר, מילה קוניס, זואי סלדנה, ג'יימס קאן. ארה"ב/צרפת, 2014. 127 דקות. 2 כוכבים.
על המתח שבין שני אחים הנמצאים משני צדדיו של החוק כבר נעשו לא מעט סרטים בעבר, ולא בכדי: יחסים משפחתיים טעונים גם ככה בהבדלים אישיותיים, עמדות מנוגדות, מריבות ילדות, תחושות קיפוח שונות ומשונות ומאבק, סמוי או גלוי, על אהבת ההורים ועל הירושה. הוסיפו לזה מתח על בסיס ערכי, מוסרי או מקצועי – אח טוב ואח רע, אח שוטר ואח פושע, אח שמבייש את המשפחה ואח שעושה לה כבוד – ותקבלו חבית נפץ שרק מחכה להתפוצץ. "קשרי דם" טעון בכל חומרי הנפץ האלה, בתסריטאי זוכה פרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה (על "אודסה הקטנה") ובקאסט משובח, שכולל בין היתר את מריון קוטיאר (זוכת אוסקר, "החיים בוורוד"), קלייב אואן (מועמד לאוסקר, "קרוב יותר"), ג'יימס קאן (מועמד לאוסקר, "הסנדק"), מילה קוניס ("ברבור שחור") וזואי סלדנה ("אווטאר"). רק אלוהים יודע איך, עם תנאי הפתיחה המצויינים הללו, הצליח הבמאי גיום קאנה ליצור סרט כל כך מייגע.
שעתיים ושבע דקות אורכו של "קשרי דם", והוא מרגיש כמו חמש. הוא מספר את סיפורם של האחים פרנק (בילי קרודופ), השוטר האנמי ביותר ממזרח לנהר ההדסון, וכריס (קלייב אואן) שהשתחרר בזה הרגע מבית הסוהר. פרנק לוקח את כריס תחת חסותו, מפנה לו חדר בדירתו הקטנה ומסדר לו עבודה במוסך. כריס, מצידו, נשבע להיות טוב, לא להסתבך בצרות ולא לחזור להתרועע עם האנשים המפוקפקים שסיבכו אותו בעבר. יש לו גם אישה לשעבר (מריון קוטיאר) ושני ילדים לדאוג להם, וחברה חדשה (מילה קוניס) איתה הוא רוצה לבנות חיים טובים בצד הלגיטימי של החוק. כמובן שהוא נכשל.
לזכותו של "קשרי דם" יאמר שהוא מנסה לקחת את הנוסחה הזו ולהציג אותה בצורה קצת פחות קלישאית מהמקובל. כל אחד מהאחים מוצג כדמות עגולה יחסית, עם יתרונות וחסרונות. הבן המועדף, המשפחתי והדואג לאב החולה (ג'יימס קאן) הוא דווקא כריס הפושע, ופרנק מצדו רחוק מלהיות מלאך: כבר בתחילת הסרט הוא זורק לכלא את בן זוגה של ונסה (זואי סלדנה), חברתו לשעבר, ומנסה להדביק לו פשעים שלא ביצע, כדי לפלס את דרכו בחזרה אל חייה.
לחובתו של "קשרי דם" יאמר שבתור סרט שמנסה ללכת נגד הקלישאות – היכולת שלו להשתמש בכל קלישאה שבספר היא פואטית כמעט. אין משפט שנאמר בסרט שלא שמענו כבר באלפי סרטים אחרים, מסוגת המתח ומסוגת הדרמה המשפחתית, והוא עמוס בעוד ועוד סצינות שלא מקדמות את העלילה לשום מקום. עוד סצינה שמראה את כריס סופג השפלות בעבודתו החדשה. עוד סצינה של פרנק עם הבוסים שלו במשטרה, מנסה לשכנע אותם שהוא שוטר טוב אפילו שיש לו אח רע. עוד מריבה של האחים לעיני אביהם החולה ואחותם (לילי טיילור), דמות משמעותית כל כך בחייהם שאפילו שם לא טרחו לתת לה. ובסופו של דבר זה אכן מתקדם לאנשהו, כריס מבצע את הבחירה המוסרית שלו בסצינה אחת אכזרית ומורטת עצבים – אחת בודדה בסרט שמוגדר כדרמת מתח – וכל אחד מהאחים מקריב משהו משמעותי למען אחיו. זה פשוט מעט כל כך בים של סצינות נטולות משמעות שלגמרי איבדנו עניין. אם יש סרט שהיה זקוק לעורך טוב זה הסרט הזה.
ואפרופו האחות חסרת השם: עצוב שתסריטאי מנוסה ועטור שבחים כמו ג'יימס גריי מצליח להוציא תחת ידו סרט עם דמויות נשיות עלובות כל כך. אחת זכה וברה, שאבא שלה ישב בכלא ולכן היא מוכנה שהגבר שלה יעשה הכל – שישדוד, שירצח, שישב בכלא – רק שלא ישקר לה. אחת תכשיט אקזוטי, שצועקת על הגבר שלה שהיא שונאת אותו ואז מזדיינת איתו בעמידה ברחוב. אחת, כאמור, ללא שם וללא אישיות. ואחת זונה תלותית, שמודיעה לאקס שלה שהיא לא מוכנה שינהל לה את החיים אבל מקבלת אותו כבוס שלה ושומרת את הכדור שהוציאה מהכתף שלו, זה שיכול לשמש ראיה כנגדו, במהלך עלילתי שהמופרכות שלו שנייה רק למהלך עלילתי אחר, בו מודיע אחד השוטרים לפרנק – לאחר שכבר פרש מהמשטרה בגין קשריו המשפחתיים – שאחיו עומד להיעצר. נראה ש"קשרי דם" הצליח להחטיא כמעט בכל מטרה שסימן לעצמו, במתח שאינו מותח ובדרמה שמתמסמסת ובעיצוב הדמויות הלוקה בחסר, ובקונפליקטים ובטוויסטים העלילתיים, ודווקא במקום בו רואים כל כך מקרוב את הפוטנציאל.
(צילום יחצ)
