ליאת בק (42), ממודיעין, שמעולם לא רצה עד לפני שנתיים, השתתפה בחודש שעבר לראשונה בחייה במרתון פריז. אחרי המרוץ הקשה היא הציבה לעצמה שתי מטרות חדשות: לרוץ במרתון נוסף עוד חצי שנה, להשתתף בטריאתלון בשנה הקרובה. השתתפות בטריאתלון תהווה עבורה קושי בעל ערך מוסף, היות שבשבע עשרה השנים האחרונות היא מפחדת לשחות במים. לדבריה הריצה במרתון סייעה לה להתמודד עם משבר גיל ה-40.

המפנה בחייה של ליאת אינו מובן מאליו. בילדותה הייתה ילדה לא ספורטיבית בעלת מספר קילוגרמים עודפים. היא אומנם הקפידה לעשות ספורט במהלך השנים, אבל מעולם לא האמינה שתסיים ריצת מרתון. כשהיא מתבקשת להגדיר את עצמה היא עונה: "ליאת, אם לשלושה ונשואה לאודי, עובדת כמנהלת פרויקטים בהיי-טק, בחברת HP, בוגרת תעשייה וניהול עם שני תארים". מבחינתה קריירה ומשפחה הם עיקר עיסוקה. אולם לפני כשנתיים וחצי היא הגיעה לצומת בקריירה סביב תפקידה הבא בעבודה והיה לה קשה לקבל החלטה לגבי המשך דרכה. הקושי הוביל אותה לפנות למאמן אישי שיעזור לה עם ההתמודדות הזו. בסוף האימון היא זכתה בתפקיד מתאים אלא שהתהליך עצמו השפיע עליה מעבר להיבט התעסוקתי. היא למדה להכיר את עצמה ואת יכולותיה המגוונות. "גיליתי שאני יודעת להשיג דברים בזכות העקשנות וההתמדה שלי" היא אומרת ומסבירה כיצד נוצרה בתוכה, בהמשך, ההחלטה להשתתף במרתון.

החיים כאתגר

"בעקבות התהליך שעברתי החלטתי לא להתאמן באופן חובבני פעמיים שלוש בשבוע. רציתי לעשות זאת בצורה יותר מסודרת ולאתגר את עצמי. נרשמתי להולמס פלייס, ושם המאמן שאל אותי מה דעתי להירשם למרוץ עשרת הקילומטרים של נייקי. חשבתי לעצמי 'אני וריצה? אחרי 200 מטר אני נשפכת', אבל החלטתי לנסות". 

היא החלה לרוץ על הליכון ובהדרגה הגיעה לשמונה קילומטרים. כשמועד המרוץ התקרב, החליטה להצטרף לקבוצת נשים שהתארגנה למרוץ. הריצה הראשונה הייתה באורך שניים וחצי קילומטרים, שם גילתה שהריצה על הליכון קלה ביחס לריצה באוויר הפתוח. "נלחצתי, הגעתי לשמונה ק"מ בהליכון אבל בריצה בחוץ היה לי קשה. לכן עברתי לרוץ בחוץ. כך כל מרחק היה הישג חדש. הצלחתי לרוץ 10 קילומטרים עוד לפני המרוץ".

כשהגיעה למרוץ נייקי, לא תכננה לסיים אותו בזמן מסוים. מטרתה היתה להגיע לקו הסיום. בסיום המרוץ הרגישה שכבשה את העולם. ההישג הנוכחי דחף אותה להמשיך והיא החלה להתאמן לחצי מרתון תל אביב. בהכנות האלו היא הגיעה לנקודת שבירה באזור הקילומטר השבעה עשר. את נקודת המשבר הזו צלחה בעזרת חזרה על משפטים כמו: "אני יכולה, אני מוכנה – התכוננתי לזה, מגיע לי להצליח" וכן גם בזכות עידודה של חברתה לריצה. גם למרוץ זה היא לא הגיעה כדי להשיג תוצאה טובה אלא כדי לסיימו. במרתון עצמו היא נהנתה מתחושת ההישגיות אך לא מהדרך. "הריצה היתה ביום חם, היו המון רצים והיה קשה להיכנס לאווירה". במקביל היא החלה לרוץ ביער בן שמן ונחשפה לסגנון ריצה אחר כמו גם לריצת מרוצי שליחים.

היא הצטרפה לקבוצה שהתכוננה לרוץ במרוץ השליחים של מטה יהודה. המרוץ נפרש על פני מאתיים קילומטר ורצים אותו שמונה אנשים במקטעים שונים. כל משתתף רץ שלושה מקטעים.

"לאן את רצה"?

בתקופה זו היא החלה לא רק לרוץ אלא גם לשתף אחרים בחוויותיה ותחושותיה בתהליכים שעוברים עליה בזמן ההכנות למרוצים. היא פתחה בלוג שנקרא "לאן את רצה", זאת בנוסף לפוסטים שפרסמה בקבוצות ופורומים שונים ברשתות החברתיות. כך התנסתה גם בכתיבה וגילתה שיש לה עוקבים. אנשים היו מזהים אותה במרוצים ומחמיאים על כתיבתה, חלקם אמרו שהם מרגישים כי כתבה בשמם. "למזלי, אני ג'ינג'ית וקשה לפספס אותי, אז הרוב מזהים אותי. אני לא מתאמצת למצוא אף אחד בקהל".

יחד עם ההנאה מהשתתפות במרוץ השליחים היה לה קשה, פיזית ונפשית, ליהנות במאה אחוז היות והיא הרגישה שהיא תמיד נשארת מאחור. למרות זאת לא וויתרה לעצמה והצליחה לסיים את המקטעים שלה בזמן נמוך ממה שתוכנן לה.

"אחרי כל מרוץ, אחרי כל יעד, יש היי ואז מגיעה ירידת המתח. ואז אני מתחילה לחשוב מה היעד הבא שלי", היא מספרת. היעד הבא עליו החליטה היה מרתון. כך בנובמבר האחרון נרשמה למרתון פריז. זמן קצר לפני ההרשמה למרתון החלה ללמוד בקורס מדריכים לריצות ארוכות במכללת "שיאים". לכן פנתה בבקשת עזרה לחוה גרו, רכזת הקורס, שהפכה למנטורית שלה. חוה בנתה לה תוכנית אימונים לריצת המרתון. כך היא צלחה חמשה חודשים מפרכים של אימונים שבמהלכם עברו עליה נקודות משבר, במיוחד בעליות של מודיעין. למרות המשברים הנחישות שלה החזיקה אותה מעל המים.

הפעם החלום שלה היה לא רק לסיים את המרתון, אלא להשיג תוצאה טובה. לשם כך, כחלק מהאימונים, היא נרשמה לתחרויות שונות כשאחת מהן הייתה חצי מרתון בית שאן, שנחשב לאליפות ישראל. בריצה עצמה קרתה לה תאונה כשאחרי שלושה קילומטרים, אחד הרצים פגע בה והיא נפלה על האספלט כשכפות ידיה וברכיה בולמות את הנפילה. אולם למרות המכות שחטפה היא החליטה להמשיך. "אמרתי אני לא עוצרת. אין לי פציעה, כלום לא קרה ואני חוזרת לרוץ. כאב לי, אבל אמרתי לעצמי שאני לא חושבת על זה. בסופו של דבר סיימתי דקה מתחת לתוצאה שציפיתי להגיע אליה. המרוץ הזה כמו מרוץ השליחים לפניו חיזק אותי. הוכחתי לעצמי שהכול בראש ואין דבר שיכול לעצור אותי".

יוצאים למרתון

כאמור בהמשך טסה לפריז, לבדה, כשהיא מתכננת לסיים את המרתון בארבע שעות. ביום התחרות בזמן ההמתנה להזנקת המרוץ היא הרגישה שהיא רוצה לברוח. "הייתי מתוסכלת, פעם ראשונה בחיי כססתי ציפורניים, עלו לי מחשבות אפילו לצאת מהשרוול ולא לרוץ, אבל ידעתי שלא אסלח לעצמי והחלטתי להיצמד למכתיב הקצב. עשרת הקילומטרים הראשונים היו קלי קלות, גם את עשרת הקילומטרים הבאים עשיתי בתחושה טובה. המוני אנשים מעודדים מהצד, יש מוזיקה ואווירה טובה. מכתיב הקצב, בניגוד לאימונים שלי, שיחק במהירויות והאיץ במספר שניות את הריצה בין תחנות השתייה והאוכל שהוצבו כל חמישה ק"מ, על מנת שיהיה אפשר להאט ולעצור בתחנות. הרגשתי טוב ולא הייתי צמאה, בקבוק המים שלי היה כמעט מלא והחלטתי לדלג על התחנות כדי להשיג תוצאה טובה. עברנו את תחנת העצירה ב-25 קילומטר ואז לאחר קילומטר תקפה אותי תחושת צמא נוראית. הייתי כל כך צמאה שסיימתי את בקבוק המים שלי כשנשארים עוד מספר קילומטר לתחנה הבאה. הצמא העסיק אותי מאד. לא היה לי נעים אבל בלית ברירה ביקשתי מרצים אחרים ללגום מהשתייה שלהם, והם נתנו לי. הרגשתי גם רעב גדול כאילו נפער בי בור. מעולם לא הייתי רעבה בזמן ריצה. בינתיים מכתיב הקצב החל להיעלם קדימה. הבנתי שאני חייבת לעצור, לשתות ולאכול. כשהגעתי לתחנת השלושים קילומטר חיסלתי שני בקבוקי מים, אכלתי שני פלחי תפוז ולקחתי בקבוק מים נוסף לדרך. כבר ידעתי שלא אעמוד בזמן המטרה שלי, אבל המשכתי מתוך כוונה להשיג את הזמן הכי טוב שאני יכולה להגיע אליו".

ואז?

"אז הבנתי לראשונה למה התכוונו אלו שהכינו אותי מבעוד מועד, כשאמרו שהמרתון מתחיל בקילומטר השלושים. הרגליים עייפות, כל הגוף כואב. התחלתי לקלל את עצמי ואת כל מי ששכנע אותי להשתתף במרתון. בקילומטר ה-33 שוב הייתי ללא מים. אמרתי לעצמי שאני לא עוצרת ואני עוברת כל קילומטר לגופו, זו הייתה מלחמת הישרדות. לא יכולתי להתרכז בכלום חוץ מאשר לחשוב שעוד מעט יהיו מים. כל קילומטר עלה לי בדם. אולם בשלושת הק"מ האחרונים עבר לי הצימאון הקשה, שכחתי את הכאב, חשבתי על הסיום, שכל מה שעבדתי עליו בפרך עומד להסתיים. כ-500 מטרים לפני הסיום ראיתי את השער ולא האמנתי, עשיתי את זה. הייתי מאוכזבת שסיימתי את הריצה בארבע שעות ו-13 דקות, אבל הייתי גאה בעצמי שסיימתי. זו הייתה תחושה מדהימה. הרגשתי שכל האימונים והקושי שחוויתי במהלך הדרך היו שווים".

למה?

"ריצה נחשבת היום לטרנד, אבל לא כולם רצים מרתון. זה יעד שמאד קשה להשיגו, זה לא טריוויאלי. אני לא ספורטאית מלידה ולא רצתי בעבר והתחושה שהצלחתי למרות זאת היא מדהימה. אחרי קבלת החולצה והמדליה על השתתפותי התקשרתי לבעלי, למשפחה. מראש הזהרתי אותם שככל הנראה אני אבכה ושלא ייבהלו. ואכן לפני שהצלחתי לומר מילה פרצתי בבכי, כל המתח וההתרגשות התבטאו בדמעות, הילדים הריעו לי ברקע, לאט לאט התחברתי חזרה לעולם".

מוסר השכל

לדברי ליאת, ההתמכרות לריגוש שעולה כל פעם כשמתכוננים ליעד חדש לא נותנת מנוח. לכן היא כבר מתכננת את ריצת המרתון הבאה וכן גם השתתפות בטריאתלון.

בדיעבד, היא גם מבינה שהריצה עבורה הייתה מוצא ממשבר גיל ה-40. "עשיתי עד גיל 40 את כל מה שכתוב "בספר" –  התחתנתי, הבאתי ילדים לעולם, פיתחתי קריירה שמכניסה כסף טוב. ואז עלתה השאלה בתת-מודע: מה עכשיו? הגעתי לגיל 40 השגתי את זה, עשיתי וי, מה הלאה? מה ייתן לי את השמחה? היום אני מבינה שהריצה הייתה התשובה". 

צילום פרטי