שניהם התגייסו ב-1985 לחיל האוויר. שניהם טייסי מסוקים עתירי ניסיון על "אנפות" (בל 212), שניהם גרים כאן בסביבה. האחד הוא רס"ן איתי ליברמן מכפר האורנים, השני סגן אלוף ששמו חסוי ויקרא להלן א', למרות שהוא אזרח כבר שנים. עשרים וחמש שנים לאחר סיום קורס הטייס, חיל האוויר מעניק להם את  "כנפי הכסף" (בטקס שנערך בבסיס פלמחים) שהם בעצם מדליה ואות הוקרה לאלה שעברו חצי יובל של שירות מבצעי בחיל האוויר, חלקם בקבע וחלקם כמו א. ואיתי שעשו כברת דרך ארוכה בשירות מילואים.

עבריינים במקום אויבים

"שמע" הוא אומר לי כשהגעתי לביתו של א'. "הזהירו אותי שלא אגלה כלום. לא את פרטי המשפחה והילדים, לא את מקום המגורים ותשכח בכלל את מה שאני עכשיו עושה במילואים, זה לגמרי אסור לפרסום". א' המשיך לשנן לי שוב ושוב את מגבלות הפרסום, ונרגע רק אחרי שהבטחתי לו שנדבר רק על טיסות.

א' למעשה כבר לא טס כבר כמה שנים טובות, לעומתו איתי מטיס פעמיים בחודש מסוק כדי לשמור על כשירות "אבל זה מסוק משטרתי כי אני כבר הרבה שנים קצין משטרה", הוא מגלה.

איך הגעת למשטרה?

איתי: "אחרי השחרור שלי מחיל האוויר יצאתי לטיול למזרח הרחוק וכשחזרתי בשנת 1994 התגייסתי ליחידת המסוקים של המשטרה שהוקמה זמן קצר לפני כן והייתי אחד הטייסים הראשונים שלה. אחר כך עברתי למסלול קצונה רגיל, הלכתי להיות סגן מפקד תחנת המשטרה בנתניה, קצין אג"מ במרחב, והיום אני מדריך ראשי בקורסי ההדרכה המתקדמים של המשטרה בנעורים".

יש הבדל בין טיסה על מסוק בחיל האוויר ומסוק משטרתי?

"יש הרבה הבדלים, במסוק חיל אוויר אתה צריך לקחת בחשבון שאתה נכנס לשטח אויב ויתכן שגם יירו עליו אש נ.מ. מה שלא קורה כשאתה טס במסוק משטרתי. אבל האתגרים במסוק משטרתי הם גדולים, אם זה חיפוש נעדרים כשאתה יודע שחיי אדם תלויים בכך שתמצא אותו או לא, או בלחימה בפשע".

מה למשל?

"הנה דוגמה. כשהוקמה יחידת המסוקים של המשטרה בתחילת שנות התשעים, גזרת הפעולה הכי אינטנסיבית שלנו היתה בגבול מצרים, עשינו מרדפים נגד מבריחי סמים, נגד הבדואים, אני זוכר מבצע שבו תפסנו 80 טון סמים שהגיעו במשלוח לגבול והיו מיועדים להיכנס לישראל. זה היה גורם לנזק אדיר, ולכן הסיפוק בתפיסת הכמות הגדולה הזו היה עצום".

להיות טייס במשטרה זה אומר לשנות חשיבה והרגלי טיסה מחיל האוויר?

"לא בהכרח, אלא שטייס במשטרה צריך לקבל החלטות בנוגע לאזרחים שהם לא בדיוק אויב. וכמו ששוטר רגיל בניידת נתקל לפעמים בבעיות שיפוט, כך גם טייס מסוקים של המשטרה, אם זה במרדף, או במעצר חשודים, רק שאני באוויר ולא בניידת למטה".

וההשוואה בין טיסה משטרתית לבין פעילות מבצעית בחיל האוויר תחת אש?

"זה אולי יישמע מצחיק, אבל יחסית לטייסים אחרים, דווקא בני המחזור שלי בקורס טייס לא היו תחת אש כבדה הרבה פעמים. הטיסות שלי במשטרה היו בעיקר בפעילות נגד עבריינים, בתפיסת משלוחי סמים ובמרדפים וגם הרבה חיפושים אחרי אזרחים נעדרים".

איך זה?

"הכל קשור לתזמון, נפלנו שנינו בין מלחמות, כשהתגייסנו לחיל האוויר, מבצע שלום הגליל כבר הסתיים והשטח נרגע, רוב השירות שלי היה בזמן שקט יחסית, אמנם צה"ל ישב בלבנון אבל לא היתה לנו מלחמה גדולה".

ובכל זאת?

א' מסביר: "אני הייתי הרבה פעמים תחת אש בלבנון, עברתי חילוצים וירו עלי לא פעם."

זוכר פעם כזאת?

"זוכר הרבה פעמים אבל במיוחד בשנת 1988 ליד צור יצאתי לחלץ בלילה חיילים וירו עלי אש נ"מ כבדה".

והצלחת?

"כן המשימה בוצעה בהצלחה"

היה קשה?

"קשה זו לא מילה מתאימה, מה שמביא להצלחת המשימה היא הנחישות והרצון לבצע את המוטל עליך ופחות כישורי הטיסה שלך, כי להטיס מסוק זו פעולה די אוטומטית".

איתי מוסיף: "בהקשר הזה הכי קשה היא המשימה ולא הטיסה אל המשימה. תהליך קבלת ההחלטות לגבי ביצוע המשימה הוא הדבר המורכב יותר, האם לנחות כאן או במקום אחר, האם לרדת לגובה מסוים, ועוד שורה ארוכה של שאלות שצצות כל הזמן, לפעמים זה עניין של שניות לקבל החלטה".

היכולת לקבל החלטות

גם א. וגם איתי היו קברניטים בטייסות המסוקים שבהן שירתו, כלומר, הם היו המפקדים בשטח, המפקדים על המסוק וכל האחריות לטוב או לרע היא עליהם בלבד. "כקברניט", אומר איתי "עבודת הצוות חשובה מאד. במסוק יש שני טייסים, ולכן השיתוף הוא קריטי וחייב להיות מדוייק".

מה הכי זכור לך מטיסות מבצעיות?

"מה שנחרת הכי עמוק" אומר א. "הוא ריח הדם של הפצועים, זה ריח חמוץ כזה, שעולה מהפצועים, ואתה לא משתחרר מזה שנים ארוכות. הוא נותר בזיכרון שלך ולא עוזב אותך".

מה לגבי הפחדים בטיסה מעל שטח אויב?

"יש כמובן את הפחד אבל אתה שקוע בטיסה ובפעילות המבצעית וכל הזמן אתה חושב רק איך לבצע את המשימה עד הסוף. הנה  למשל ביצעתי תובלה לבופור  וירו עלי מהסביבה, שיחררתי נור שנועד להטות את הירי מהמסוק והמשכתי במשימה".

ולפעמים יש קשיים אחרים?

"כן" אומר איתי, "לפעמים אנחנו מדברים על קושי מסיבות טופוגרפיות, נגיד חילוץ מתוך קניון צר ועמוק כשאתה צריך לאזן את המסוק בדיוק מכסימלי ולחשב את כל ההשפעות שמסביב כדי שהרוטור לא יפגע בקיר הקניון, זה לא פשוט בכלל".

וכשזה נעשה מול אזרחים זה שונה מפעילות צבאית?

"זה שונה אבל גם בחילוצים של אזרחים מטיילים או אנשים שהלכו לאיבוד, הסיפוק הוא גדול שמצליחים במשימה. אני יכול לומר לך בביטחון מלא, שיש הרבה מאד אנשים שחיים בזכותינו, בהרבה גיחות הצלנו חיים ממש ובהרבה מאד גיחות תרמנו המון לביטחון המדינה, בדברים שגם היום עוד אי אפשר לספר".

יש מקרים שבהם הטייס בשטח רואה דברים אחרת מהמפקדים בבור?

"היו הרבה מקרים שבהם הבקרה של חיל האוויר הורתה לי לא לנחות כי התנאים לא היו מספיק בטוחים ובכל זאת כמפקד וכקברניט בשטח החלטתי לקחת סיכון ונחתתי למרות שהבקרה אסרה עלי, בזה של ניגוד אינטרסים.

למה נדרשים טייסי אנפות בחיל האוויר?

"כולם חושבים שהטיסה קשה, אבל הטיסה עצמה היא רצף פעולות אוטומטיות שהטייס מבצע, כמעט בלי להרגיש. אלא שמה שנדרש מטייס מסוקים היא בעיקר היכולת לקבל החלטות. לפעמים אתה מקבל החלטה בניגוד למה שמכתיב השטח ואז זה צל"ש או טר"ש, כי אם תקבל החלטה ולא תצליח במשימה, אתה יודע שתצטרך לתת את הדין על כך".

הצלקת מפרשת מדחת יוסף

למרות שאת רוב השירות העבירו א. ואיתי בימים רגועים יחסים, אחד האירועים המשמעותיים שנחרתו בזיכרונו של א. הוא אירוע מותו של איש מג"ב מדחת יוסף בקבר יוסף בשכם.

שוטר משמר הגבול מדחת יוסף מבית ג'אן שירת בקבר יוסף בשכם, כשב-1 לאוקטובר 2000, זמן קצר לאחר שפרצה  האינתיפאדה השניה, תקפו אלפי פלסטינים חמושים את הכוח ששהה במתחם המבודד שבשכם. בשעת צהריים נפגע מדחת בצווארו מכדור שירה צלף פלסטיני. מסביב כבר היו פצועים רבים לפלסטינים וגם לצה"ל שנערך לחלץ את מדחת יוסף.

מו"מ מדיני עם ראשי הרשות הפלסטיני העלה אפשרות לחילוצו של מדחת ע"י אנשי ג'יבריל רג'וב. אהוד ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון, הורה להמתין לאנשי רג'וב שיחלצו את מדחת. הרמטכ"ל כיום בני גנץ היה מפקד אוגדת איו"ש, בסופו של דבר הסתמך הצבא על הבטחות ג'יבריל רג'וב מבכירי הפלסטינים, כי הם יחלצו את מדחת מהמתחם ויעבירו אותו לידי צה"ל.

במשך שעות דימם מדחת יוסף עד שנפטר מאובדן דם לפנות ערב, למרות תחינות החובשים שיימהרו לחלצו. ההבטחות של רג'וב לא מולאו והפלסטינים לא הגיעו לחלץ את מדחת. כמה מאות מטרים מקבר יוסף המתינו כוחות צה"ל בהם גם מסוקו של א. שחיכה לפקודת ההזנקה שלא הגיעה.

מה זה עשה לך?

"כל הפרשה הזאת השאירה אצלי צלקת עמוקה, כי צה"ל פעל בניגוד לרוח צה"ל שלא משאירים פצועים בשטח ושעושים הכל כדי לחלץ את אנשינו".

מבחינתך זה היה כישלון?

"ברור. אמנם אני מייצג כאן את עצמי בלבד ואלה דעותי הפרטיות, אבל ברור שהיה כאן תיסכול עמוק. באותו יום הזניקו אותי מפלמחים ובקשר קיבלתי דיווח שיש כבר נפגעים בקבר יוסף. נחתי בעמק סמוך לשכם, התחילו להגיע אלינו פצועים, הרופא ואני ירדנו מהמסוק והתחלנו לטפל בפצועים ולארגן את הפינוי לאחור לבתי החולים. לבסוף מדחת מת בלי שפינו אותו מקבר יוסף וזו תחושת החמצה גדולה מאד עבורי".

ועכשיו קיבלתם את כנפי הכסף…

"כן" אומרים א. ואיתי ליברמן, "היה טקס מרשים מאד" מוסיף א. זה היה אירוע מדהים, היינו עם כל המשפחות, פגשנו את כל בני המחזור שלנו בקורס טייס, אלה שנשארו כמובן, באנו עם המשפחות והיה מאד מרגש. שמע זה עשרים וחמש שנים, זה לא הולך ברגל".

התחושה היא שחיל האוויר הוא הבית האמיתי?

"בפירוש כן" אומר א', "אני ארצה שילדי יתגייסו לחיל האוויר וימשיכו את המסורת, ואם זה נקרא בית, אז זה בית. יחד עם זאת אני מתגעגע לטוס, כי הטיסה ובעיקר הצלת החיים נותן לי הרגשה של ערך".

"לי יש תחושה של הגשמה, של דברים שעשיתי ושהם בעלי משמעות" אומר איתי, "גם במשטרה אני מרגיש עדיין טייס מסוק ואם אני מצליח למצוא זקן בן 86 מראשון לציון חולה אלצהיימר שנעלם, אני יודע שהצלתי את חייו כי אם לא הייתי מגיע אליו, הוא היה נשאר בחולות ונפטר".

צילום דובר צה"ל