הדור הראשון של ניצולי השואה הולך ונעלם, ואלו שעדיין נמצאים עמנו היום כבר בני שמונים ותשעים. חלקם איבדו את בני זוגם, רובם סובלים ממחלות וממעטים לצאת מהבית וחלקם לפעמים עדיין מגיע למפגשים חברתיים.
אחד מהפרויקטים הפועלים ברחבי הארץ למען ניצולי השואה הוא מועדון "קפה אירופה" שנוסד על ידי אש"ל- ג'ויינט ישראל ומשרד הרווחה. במודיעין הוא מופעל ומנוהל על ידי העמותה למען הקשיש בשיתוף עם האגף לשירותים חברתיים בעירייה, ובעזרת מתנדבים מטעם עמותת סחלבים, האחראית על הנוער המתנדב, וארגון המתנדבים ליונס.
יוצאים קצת מהבית
קפה אירופה החל לפעול בעיר לפני כ-4 שנים, לאחר שתלמידת יב' בעיר שהתנדבה בקפה אירופה בתל-אביב, פנתה לאגף לשירותים חברתיים והציעה להקים פרויקט כזה בעיר.
כיום פועלים כאן כבר שלושה מועדוני "קפה אירופה" הפותחים את דלתותיהם פעם בשבוע לכ-200 ניצולים, ושעליהם אחראית גלית ריבליס-איתן. שניים מהם לדוברי עברית והשלישי לדוברי רוסית. ב"קפה אירופה" מגישים המתנדבים לקשישים קפה ועוגיות, יושבים איתם לשיחה, הרצאה או כל פעילות אחרת. לחלק גדול מהניצולים המועדון מהווה פעילות חברתית בלעדית והזדמנות יחידה לצאת מהבית.
בין הפעילויות בקפה אירופה בעיר ישנן הרצאות, סדנאות, דיונים, טקסים, הפנייה לשירותים, הפנייה למתנדבים לביקורי בית, טיולים ועוד. המועדון מאפשר לחבריו ניצול מהנה ומעשיר של שעות הפנאי, וקשירת יחסים חברתיים משמעותיים וגם מפגש בין דורי עם בני נוער מתנדב.
בת 16 לבד ביער
אחת מחברות המועדון הוותיקות היא רחל פקמן, שחגגה עם משפחתה לאחרונה יום הולדת 90, באירוע מיוחד. רחל שעוד בילדותה, בגיל 4, נפטרה אמה ושנים רבות אחרי השואה בתה הבכורה נפטרה ממחלת הסרטן והשאירה אחריה שלושה ילדים, תושבת מודיעין. בעלה נפטר לפני שש שנים והיא מתגוררת בקרבת החתן שלה ונכדיה, הגרים ברעות. עד לפני כחודש עסקה עוד בפעילות גופנית, אבל בשל מצבה הפיזי כעת היא ממעטת לצאת החוצה, אינה משתתפת בפעילויות חברתיות כמעט, אבל לא מוכנה לפספס אף אירוע או פעילות ב"קפה אירופה".
היא נולדה בשם רחל מונסטר ב-1924 בפולין בעיירה לסקו. אמה שנפטרה כשהיתה ילדה קטנה, הותירה אחריה ארבעה ילדים בתוכם תינוק בן חצי שנה. אחותה הגדולה ממנה בשנה, צביה, נשארה בבית הוריה יחד עם אביה והתינוק, האחות האמצעית נשלחה לדודה בלי ילדים ורחל נשלחה לסבתה מצד האמא בעיירה אחרת בשם רימנוב.
בשנת 1939כשפרצה המלחמה, רחל הייתה בת 15. פולין חולקה כך שהעיירה של סבתה נשארה בצד הגרמני וזו שאביה התגורר נותרה בצד הרוסי. שנה לאחר מכן סבתה נפטרה. היא חזרה לבית משפחתה ברגל כדי שלא תיתפס בדרכים על ידי האוקראינים שהיו מוציאים להורג. במשך שבועיים היא הלכה לבדה ביערות שבהרי הקרפטים.
איך הסתדרת לבדך ביערות?
"מגיל 4 הייתי עצמאית בבית של סבתי. פעם לא היו שומרים על הילדים בקפידה כמו היום. סבתי שלחה אותי לשחק עם ילדים ממשפחות מכובדות כמונו, אבל להם היו צעצועים ולי לא היו, אז אחרי פעמיים הלכתי לחפש מקומות אחרים והגעתי להיכן שילדים יהודים ונוצרים שיחקו יחד, ילדים ממשפחות מיעוטי יכולת. איתם למדתי לקפוץ על גדרות ולטפס על עצים, להתרחץ בנהר ואם נקרעה החצאית תפרתי לבד. כך הסתדרתי בדרכים: קטפתי פירות מהעצים, כשעברתי ליד כפר יכולתי להתחמק לתוך גינות הירק של התושבים ולקחת גזר או ירק אחר למאכל, ישנתי בשדות, לעיתים באוהלים של שומרי היערות הריקים. לא הייתי מפונקת".
פחדת?
" לא פחדתי מפני שהייתי עצמאית מקטנות. היה מסוכן, אבל לא פחדתי, החיים היו מסוכנים אז. כך זה היה, כשאין ברירה עושים הכול וגם מטבעי אני לא פחדנית".
אולם כשחזרה לביתה בלסקו גילתה כי אביה שהיה בעל שני מחסני עורות בשתי עיירות שנשארו בצד הגרמני נותר ללא עבודה. בגיל 16 היא יצאה לעבוד אצל הרוסים בשביל פרנסה במשרד הבריאות בעיירה.
ושוב לבד באמצע שום מקום
בשנת 41' כשפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה אמרו לצעירים במשרד שעבדה בו שכדאי להם לצאת במשאית שיקצו להם למשך הלילה כי מסוכן עבורם להישאר שם ולמחרת הם יחזרו. "יצאנו בליל האחד ביוני 1941 ומאז לא חזרתי לשם. הגרמנים נכנסו לעיירה ולא יכולנו לחזור. שלחו אותי ואת אחותי עם עוד כ-16 יהודים אחרים עם המשאית לעיר גדולה יותר ומשם ברכבת שלחו אותנו ללבוב. היינו הפליטים הראשונים מהאזור כ-18 יהודים. משם הרוסים שלחו אותנו לקולחוז באוקראינה באחת העיירות ושם עבדנו כחצי שנה בשדות, אחותי שסבלה מהעבודה הקשה עברה לקולחוז אחר. מאז לא ראיתי אותה עד שאיתרנו אחת את השנייה בארץ".
בהמשך הגרמנים החלו להתקרב לעיירה בה שהתה רחל, האוקראינים חששו שהגרמנים יתפסו אצלם פליטים ולכן מנהל העבודה שלח אותם עם נהג על גבי טרקטור לרוסטוב. "הנהג האוקראיני עצר באמצע הדרך באמצע הלילה ואמר: 'תרדו ללילה' והשאיר אותנו שם. באמצע שום מקום, בקרבת עצים. שם נחנו והתחלנו ללכת ברגל לעיר הגדולה". ברוסטוב פגשו אלפי פליטים. בהגיעם פנו לתחנת הרכבת כדי להמשיך הלאה במסע ואז הכול החשיך, הגיעו שני מטוסים גרמנים והפציצו את העיר, "אני ושלושה אנשים נוספים עמדנו בפינת בניין תחנת הרכבת וזו הפינה היחידה שנותרה שלמה, הכול נשרף והתפוצץ סביבנו. לאחר מכן אפף אותנו שקט. יצאנו לכיוון הנמל כשכל גופנו מגואל מדם. וחיכינו שתגיע אוניה, לא משנה לאן".
לאחר מספר ימים הגיעה אוניית תבואות" היא ממשיכה לספר "כמה שיכולנו עלינו עליה. לא היה לנו כסף, למעשה לא היה לנו כלום. משם הצלחתי לעלות על רכבת עם פצועים ושם לפחות היה מה לאכול. נכנסו לעירייה באחת הערים שעצרנו וביקשנו שיעשו איתנו משהו. שלחו אותנו לקולחוז בו העבודה הייתה מאד קשה. עבודה עם טוריות להוצאת שורשי הכותנה העמוקים מאד, ולא היה שוב מה לאכול. לידנו ראינו שיש עובדי רכבת המתקנים את המסילות. הם סיפרו שמקבלים 400 גרם לחם ומרק אז ברחנו לעבוד על הרכבת. כל יום היה עליי לסחוב 50 שקים של 50 קילו חצץ. עם הרכבת התקדמנו והגענו לעיר גדולה אחרת ולא יכולנו להמשיך יותר לעבוד ככה. השנה הייתה כבר 1943, המעבר ממקום למקום, העבודה בקולחוזים וברכבת לקחה חודשים וכך הזמן עבר. בעיר הגענו לשוק לחפש עבודה אחרת ולקחו את הצעירים לעבוד בבית חרושת של הרכבת, עבודה על קטרים, ביום עבדנו ובערב למדנו רוסית. לכל הפחות קיבלנו שם אוכל והיה איפה לישון".
היכן ישנתם בקולחוז?
" בבקתות בוץ קטנות, בלי דלת, בלי חלונות ועל גבי שמיכה שפרשנו על הרצפה."
באחד הימים בעודה עובדת על אחת המכונות בבית החורשת נתפסה ידה הימנית במכונה ונשברה, ולמרות שמאוחר יותר הבריאה כבר לא יכלה להמשיך לעבוד על המכונות. זו הייתה כבר שנת 1944 בחלק מהמקומות המלחמה נגמרה והרוסים כבשו אותם בחזרה מהגרמנים. לשם גם שלחו את רחל עם עוד יהודים נוספים בארבעה קטרים. רחל תפקדה כעוזרת קטר עם היד שלא החלימה לחלוטין והייתה זורקת פחם כדי שהרכבת תנוע. הקטר האחרון הגיע לבאקו שבאזרבייג'ן בשנת 1945, הגרמנים היו קרובים לכניעה.
"בשלב הזה רציתי לחזור הביתה. לא ידעתי עדיין מה קרה עם בני משפחתי. הגעתי לרוסיה בתחילת מאי 1945, המלחמה הסתיימה ומשם נסעתי ברכבת לפולין. באחד השווקים, שם היינו אוספים תמיד מידע, פגשתי את הדוור מעיר הולדתי שאמר לי: 'מונסרק'ה מה את עושה פה?' 'אני נוסעת הביתה'. 'איזה בית? אמר. הבית שלכם כבר לא קיים. אביך וסבתך לא קיימים. הרגו אותם, הרגו את כולם. שרפו אותם'. היה שם מחנה קטן כמו באושוויץ וכל המשפחה שלי למעט אחותי הגדולה נשרפה שם".
היא עזבה את פולין והגיע לקיבוץ דרור של פועלי ציון באינדרסדורף שבגרמניה. היות והיא ידעה גרמנית מהבית, לקחו אותה לעבוד במרכז המפלגה במינכן.
שלושה חודשים בלי אוכל
את בעלה צבי, בן גילה, ששירת בצבא הרוסי והפולני, הכירה במינכן. הוא הגיע לשם כדי לחפש את הוריו ואחותו כי שמע שהפליטים מתאספים בעיר. הוא הגיע למרכז וביקש להגיע לאינדרסדורף. "הוא לא ידע גרמנית והצעתי לו לחכות מספר ימים ולנסוע לשם איתי, וכך הכרנו" סיפרה. הם התחתנו בגרמניה לפני שעלו לארץ.
שם החלה ההתארגנות של יציאת יהודי אירופה של 4,500 מעפילים שיצאו לישראל על גבי אוניית אקסודוס כל צעירי הקיבוץ היו הראשונים לעלות עליה כ-16 צעירים. שלחו אותנו לצרפת משם יצאה האוניה.
"שלושה חודשים היינו במים בלי אוכל כמעט, על גבי הסיפון הייתה פיילה גדולה של חלב וחילקו לנו ביסקוויטים מלאי זבובים. יומיים או שלושה לא אוכלים ואז אוכלים מה שיש בלית ברירה" סיפרה על התלאות ההגעה לארץ וכל זאת בגלל שלא הסכימה ללדת את בתה על אדמת גרמניה.
לבסוף הצליחו להגיע למחוז חפצם, ישראל, חודשיים לפני קום המדינה לנמל חיפה שם נולדה בתה הבכורה.
תומכים בניצולי שואה
"עמך" הוא המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה והדור השני. מדובר בעמותה ללא מטרות רווח, שנוסדה בשנת 1987, המתמודדת באופן ייחודי עם צרכים נפשיים וחברתיים של ניצולי השואה ובני משפחותיהם באמצעות רשת מרכזים הפזורים בכל רחבי הארץ. "עמך" הינה מילת הקוד שסייעה ליהודים נרדפים לזהות את בני עמם בזמן השואה. בנוסף למועדונים שלהם הפזורים ברחבי הארץ, הם מציעים שירות פסיכולוגי וטיפולים נפשיים אחרים לניצולי שואה ובני משפחותיהם.
מודיעין שייכת לסניף בראשון לציון אותו מנהלת אורלי טרצ'יטסקי, ניצולי השואה מדור ראשון. תושבי מודיעין יכולים ליהנות מסל הטיפולים הפרטני המוצע על ידי העמותה פה בעיר ללא עלות בחדר של ש.י.ל או בקליניקות של מטפלים בעיר. גם דור שני לניצולי שואה יכולים לקבל טיפולים אלו במחירים מוזלים. מיד לאחר יום השואה ירחיבו עמך את פעילותם גם בקרב בני הדור השלישי, שאינם בהכרח ניצולי שואה.
על הטיפול בניצולים מרחיבה טרצ'יטסקי: "הטיפול בניצולי שואה: עם הפרישה לגמלאות וירידה בכושר התפקוד נוצר אצל הניצולים זמן פנוי ופנאי רגשי אשר מתמלא בזיכרונות העבר הקשים. כל ניצולי השואה, גם אלו שהיו תינוקות ועוברים בתקופת השואה מתמודדים כיום עם האתגרים שמציב בפניהם תהליך ההזדקנות. אנשים אלה, שנחשפו במהלך תקופת השואה ללחצים טראומתיים כבדים, עומדים כעת בהזדקנותם, מול אובדן חברתי, רגשי ופיזיולוגי. האובדנים הנוכחיים מעלים את זיכרונות אובדני העבר, ואיתם את רגשות הבדידות וחוסר האונים, שנחוו אז ומתחזקים היום. אנו ב"עמך" רואים שליחות גדולה באפשרות לתת לכל ניצול וניצול שבוחר בכך את האפשרות לא להיות יותר לבד עם חוויותיו. אנשי המקצוע שלנו מטים אוזן קשבת לניצולים ומספקים סביבה המעניקה ביטחון ונותנת כבוד והערכה לניצולים.התחושה שהם אינם לבד עם האתגרים וההתמודדויות מספקת הקלה גדולה ואפשרות לעבד את החוויות. הטיפול ניתן על-ידי מטפלים מתחומי הפסיכולוגיה, עבודה -סוציאלית, פסיכיאטריה, מטפלים זוגיים, מטפלים באמנות, מטפלים במוסיקה, ביבליותרפיה.הטיפולים הנפשיים הניתנים הם מסוגים שונים ובאמצעים מגוונים. אנו ב"עמך" מכירים בחשיבות הגדולה לתיעוד סיפור החיים האישי ואנו מזמינים ניצולים שירצו להקליט ולתעד את סיפור חייהם בוידאו,על-ידי צוות מיומן שיעשה עימם תיעוד. בכוונתנו להרחיב את פעילות העמותה בעיר מודיעין".
( צילום: איילת לוין)
