רצח החייל יפתח גריידי במועדון ברעננה הוא עוד רצח מיותר בשרשרת מקרי הרצח והמוות שאנחנו חווים. הקלות הבלתי נסבלת של נטילת חיים של אדם הפכה אצלנו למעשה יומיומי כמעט והארץ אינה מזדעזעת. השמיים אינם נופלים וכולנו חוזרים לשגרת ימינו ומתפללים ששום סכין לא תשלף ותדקור את אחד מיקירנו.
איננו יודעים באיזה נסיבות אנו עלולים למצוא עצמנו מעורבים באירוע שיסכן את חיינו. האם זה יקרה כאשר נרצה לחנות את רכבנו בעיר הגדולה? האם כאשר נשב בבלומפילד ונצפה במשחק כדורגל? או אולי בזמן שנחפש כסא נוח בחוף הים באחד מימי הקיץ הקרובים?
מה קרה לנו? מתי זה קרה לנו ואיך הפכנו לעם שבו לעתים יותר מדי קרובות אדם לאדם זאב. אנחנו חוששים להתערב כאשר אנו צופים בהתנהגות אלימה על הכביש או ברחוב. רובנו יעדיפו לעבור למדרכה ממול ולא להגיש עזרה או להעיר למישהו שמתנהג בגסות רוח וזאת מחשש שיבולע לנו.
זה לא היה כך לפני עשר ובוודאי 20 שנה. היתה ערבות הדדית ויכולנו להרגיש בה במרחב הציבורי שלנו. האנשים היו פחות מחוברים לאינטרנט ולניידים שלהם והרבה יותר חברתיים ואיכפתיים. מאז משהו רע עובר עלינו. הערכים מאבדים ממשמעותם. צעירים מגיבים באגרסיביות על אירועים חסרי חשיבות בגלל חיים חסרי משמעות אמיתית.
במילים פשוטות. יש בינינו הרבה יותר פסיכים מכפי שהיו כאן בעבר. המרדף האינסופי אחרי הזנב שלנו מתוך תקווה לקטוף רגע של תהילה שיזכה אותנו בהכרה שלכאורה תשפר לנו את הדימוי והערך העצמיים משבש לנו את שיקול הדעת.
