ערב חג הפסח הגיע הזמן להכריז שישראל איננה מדינת רווחה וכל הדיבורים על כך הם בבחינת מלל מיותר שאין מאחריו ולא כלום. דו"ח מבקר המדינה קבע השבוע שבישראל ישנם 900 אלף רעבים וכי המדינה מזניחה את הטיפול בעניים ובחלשים.
בוקר טוב אליהו. לא נורא, מבקר המדינה החדש יחסית בתפקידו ילמד עם השנים שאם ניתן היה לאכול את רבבות עמודי דוחות מבקרי המדינה לדורותיהם יתכן והיו כאן פחות רעבים. מדו"ח המבקר אף אחד לא נעשה שבע. השאלה הפרקטית היא מה המדינה עושה לטובת העניים? במילה אחת גורנישט. כלום. אפס אחד גדול.
המדינה השאירה מזמן את הטיפול לכל הנזקקים לה למאות עמותות שבקושי מצליחות להביא חבילת מזון לילדים רעבים. המדינה עם שר אוצר שיש לו כוונות טובות אבל יכולת ביצוע שנראית רדודה מיום ליום שכחה מזמן את העניים ואלה הנזרקים לשולי החברה כי אין ידם משגת והם לא מצליחים למצוא לעצמם מזון וקורת גג ראויים.
לעניים שבקרבנו אין קרובי משפחה בנמל אשדוד או חברת החשמל והם גם לא עובדי הקרן הקיימת ולכן הם לא מצליחים להרים את הראש מעל המים. רבים מהם כבר טבעו למעשה והם מתקיימים על אדי החמצן האחרונים.
הפער בין העשירים לעניים אצלנו הופך לבלתי נסבל. יום יבוא והוא לא רחוק שבו העשירים יאלצו להתבצר מאחרי בתים מוקפי חומות ואמצעי הגנה מפני אלה שאין להם. מישהו אמר דרום אפריקה? הפשע והאלימות שאנחנו חווים לאחרונה הם הפרומו לקראת הדבר האמיתי שבו הרחוב ייקח את העניינים לידיים. היזהרו מבני העניים כי מהם ייצאו הרוע והאלימות.
המציאות הכלכלית הנוראית של למעלה ממיליון איש אצלנו היא תעודת עניות לממשלה ובעיקר לשרים וחברי הכנסת הצעירים שהבטיחו לנו רוח חדשה. אכן נשיאים ורוח וגשם אין.
אנחנו מצווים לא לשכוח את העני והיתום. על פי הציווי התנ"כי היינו אמורים להיות אור לגויים אבל אנחנו בקושי יכולים לספק אלומת אור עמומה לאלה החיים בקרבנו.
