אוי אליאס אליאס, כתב: חנוך לוין, משחק ובימוי: מוני מושונוב, ליליאן ברטו ודרור קרן, ניהול מוזיקלי ופסנתר: טל בלכרוביץ'
אוי חנוך חנוך. כמה קסם יש בכתיבה הפשוטה והענקית של לוין, שנאספה עתה (בתירוץ שווה של שבעים שנה להולדתו) למופע קברטי משעשע הכולל מגוון מערכונים קצרים שעובדו מחדש ומוגשים על ידי שלושה שחקנים: מוני מושונוב, לילאן ברטו (אשתו האחרונה של לוין) ודרור קרן.
המופע קרוי על שם אחד המערכונים הקורעים בהצגה "אוי אליאס אליאס" (שבה המימיקה המושלמת של מוני מושונוב שוברת שיאים) המערכון מתאר אלמנה, שמנסה להיענות לחיזוריו של גבר אחר, אבל בכל פעם שהיא מתקדמת קצת ורגע לפני הנשיקה, רוח בעלה המת חוזרת ומונעת ממנה לממש את הרומן. אבל בכלל להבעות הפנים ולשפת הגוף יש תפקיד ראשי בכל אחד מהמערכונים, ולכן גם במת "צוותא" הולמת את המעמד, וכדאי לכם לשבת קרוב.
את המערכונים אספו שלושת השחקנים המבצעים, מתוך כתביו ואוצרותיו הרבים של לוין. חלק מהם מוצגים כאן לראשונה. הם אלו גם שביימו את עצמם ביחד עם טל בלכרוביץ שאחראי על העיבודים המוזיקליים ויושב ליד הפסנתר. על הבמה שלושה כיסאות בלבד, שני שקי אביזרים, ופרגוד אדום (שמאחוריו מחליפים תלבושות). כל זה מספיק כדי שהחלל הלויני ירחף מעל וימלא את לבנו בגעגועים.
במופע מועלים בזה אחר זה מערכונים קצרים עם פאנצ'ים מוצלחים. כל אחד נראה אולי קטן ושטותי, אבל נושא משמעויות גדולות. בין המערכונים: 'בריאת העולם', 'הכובע בלו', עיבוד מדהים לשירים 'מה אכפת לציפור', ו'בלדה על אדון כמעט וגברת כבר' שמוקראים כטקסט), 'הרמטכ"ל הסיני', 'הג'יגולו מקונגו', 'הקוסם', 'אחרי שלושים שנה', 'שיחת טלפון' ועוד. כל אחד מהם מוגש במשחק מעולה והמון חינניות. למימיקת הפנים כאמור ולתנועות הגוף תפקיד חשוב, וגם אם בין המערכונים ישנם כאלה חזקים יותר, זה לא גורע לרגע מהסך. לוין שדמויותיו האנושיות מעלות רגעים קטנים ואינטימיים מחיי היום יום, מצליח בדרכו המיוחדת לנגוע בכל אחד מאיתנו, להצחיק (או בעצם לצחוק על עצמנו) ולהזדהות.
לכל אחד משלישית השחקנים יש גם הזדמנות שווה להפגין יכולות משחק ומימיקה נפלאה. אבל עדיין מוני מושונוב יש רק אחד. הוא וירטואוז אמיתי והמשחק שלו על שלל הבעות הפנים הם בית ספר בפני עצמו. כשמושונוב שם פרח בשיערו ונכנס לדמות הפולנייה הרכלנית, זה עושה פלאש בק מתוק לבז'יז'יניה, ז'ניה וטולה, ולימים בהם טלוויזיה היתה טלוויזיה ובידור היה זהו זה. נפלא. שורה תחתונה: מופע מצחיק ומלא קסם. לרוץ!
(צילום גדי דגון)
